אלו הם חיי

"די.." הדפתי את בן מעליי והוצאתי את הפלאפון מכיס מכנסיי. '1 שיחה שלא נענתה מדנדוש שלי' הופיע על הצג.

"אני מצטער.. אני לא התכוונתי לקחת את זה כל כך מהר.." בן אמר בשקט.

"תקשיב.." נאנחתי "נפרדתי מחבר שלי רק אתמול.." אמרתי אחרי שתיקה קצרה והוא הביט בי במבטים בוחנים.

"למה לא אמרת לי?" בן הסתכל עליי "איזה דפוק אני, יו.." סינן לעצמו.

"לא, זו אשמתי.. לא הייתי צריכה להסכים לך מלחתחילה." חייכתי חיוך קטן והוא גיחך מעט.

"אני מצטער."

"זה בסדר. שנייה אני איתך" אמרתי ועניתי לטלפון.

"היי טום () כן, איך אתה יודע? () חחח, ממזר.. מה אתה עושה פה בשעה כזאת? () אני עם בן () בוא יא מכוער () יאללה ביי" ניתקתי את השיחה בחיוך.

"ידיד שלי בא, זה בסדר מצידך?" שאלתי את בן.

"כבר הזמנת, מאוחר מידי להגיד לא." השיב לי וצחקתי.

"אני יכולה להגיד לו שלא."

"אני צוחק.." בן ענה לי בחיוך וטום היה שני צעדים מאיתנו.

"טוטי!" קמתי בחיוך וחיבקתי אותו חיבוק מוחץ, כבר כמה ימים שלא שמעתי ממנו.

"מה קורה, לולי?"

"בסדר. תכיר, זה בן. בן, טום" עשיתי היכרות קצרה והם לחצו יד.

"מה קורה, אחי?" בן שאל את טום וטום הנהן שהכל בסדר.

"מה את עושה פה?"

"באתי לבר פה ואח"כ יצאתי עם בן לסיבוב." הסברתי בחיוך וטום התיישב לידי.

"הבנתי. מה.. איפה דניאל? מאתמול אני בחיפושים אחריו."

"אני לא יודעת."

"מה לא יודעת.. חברה שלו ולא יודעת איפה הוא?" טום שאל בגיחוך.

"לשעבר.." עניתי בשקט.

"איזו לור..- מה לשעבר?!" טום קטע את דבריו בהלם. "מתי הספקתם להיפרד?"

"אתמול."

"שקרנית." טום סינן ואז הסתכל עליי כאילו מחכה שאגיד שעבדתי עליו.

"תבוא אליי מחר? נדבר על הכל." הצעתי בחיוך וטום הנהן.

"בטח. מחר אני אצלך." הוא נשק ללחי וקם. "טוב, הפרעתי מספיק.. אני אזוז. דברי איתי לורן." אמר ונעלם.

"אז מה.." בן אמר אחרי שתיקה מביכה מצידי. גיכחתי מעט והוא צחק.

"תיידעי אותי בקשר לחבר שלך.. אם נפרדתם סופית, אני פה." בן קרץ לי ואני חייכתי.

"לא נראה לי שזה יגמר כל כך מהר." ניפצתי את מחשבותיו.

"כמה זמן הייתם יחד?"

"שנה" עניתי בחיוך והוא הנהן מין הנהון התפעלות כזה.

"בכל מקרה, יש לך את המספר שלי למקרה שתתחרטי."

"אני מתה על הישירות שלך" צחקתי מעט והוא חייך חיוך חושף שיניים. ישבנו ודיברנו עוד קצת ואחרי חצי שעה בערך, החלטנו לחזור כל אחד לביתו.

"רוצה שאני אקפיץ אותך?" בן שאל כשהתקרבנו אל כיוון החנייה.

"עזוב, אני אתקשר לאחי שיבוא לקחת אותי." סירבתי בנימוס וכבר התחלתי לחייג את מספרו של ברנדון.

"עזבי אותך שטויות." הוא אמר ונעמד ליד אופנוע אדום ונוצץ "אני אקח אותך."

"אופנוע?" שאלתי אחרי שהבנתי שהאופנוע שלו. הוא הושיט לי קסדה אדומה ולו הוציא שחורה.

"מפחדת?"

"טיפה. אף-פעם לא נסעתי על אופנוע." השבתי בחיוך מבוייש.

"אל תדאגי." בן התיישב על האופנוע ואני אחריו "תחזיקי אותי חזק ולא יקרה לך כלום." אמר וכרחתי את ידי סביב מותניו והוא התחיל לנסוע.

וואו, כל-כך כיף לנסוע על אופנוע. מרגישים את הרוח חודרת דרך העור שלך ומגיעה עד לעצמות.

"תפנה פה." הוראתי לו והוא עשה כדבריי. "הגענו."

"היה כיף להכיר אותך, גברת לורן." בן אמר בחיוך שובה ואני הושטתי לו את הקסדה.

"גם לי." חייכתי גם אני ונענתי לחיבוק שהציע.

"תשמרי על קשר."

"אשתדל. לילה טוב." נופפתי בידי ונכנסתי אל תוך ביתי. שמעתי את רעש המנוע הולך ונחלש, הייתי בטוחה שבן כבר בדרכו הביתה. עם כל המחשבות וההרהורים הלכתי למטבח, מזגתי לי כוס מים ועליתי אל החדר.

"אהה!" הכוס נשמטה מידיי. "תגיד אתה נורמלי?! מה אתה יושב פה בחושך?!" שאלתי מבוהלת והסתכלתי עליו, מחכה לתשובה.

"אני מצטער.. רציתי שנדבר"

"זה לא הולך ככה, דניאל.." נאנחתי והתכופפתי בשביל להרים את שברי הזכוכית "אתה לא יכול להתגנב לחדר שלי מתי שבא לך."

"אל תרימי בידיים." קפאתי ברגע שהיד החמימה שלו נגעה בי.

"אני אוספת רק את החלקים הגדולים." התאפסתי על עצמי ועניתי לו. דניאל התיישב על מיטתי ואני זרקתי את השברי הזכוכית הגדולים אל פח האשפה. הוא לא הוריד ממני את מבטו. באיזו שלב התיישבתי בצידה של המיטה וחיכיתי שידבר. כבר חצי שעה שאנחנו פה והוא לא מוציא מילה. דניאל הרים את מבטו אליי והופתעתי לראות את הדמעות שלו זולגות בקצב. פעם ראשונה שאני רואה את דניאל במצב כזה, לא עמדתי בזה.. חיבקתי אותו אליי חזק והוא התפרק בין זרועותיי.

"אני לא יכול בלעדייך, לורן.." דניאל אמר בשקט והניח את ראשו על כתפי. המשכתי לחבק אותו ולשתוק.

"אני לא מתפקד, אין לי כוח לכלום, אני חושב רק עלייך." אמר והתנתק ממני, הוא יישר מבט אל תוך עיניי ולא הוריד אותו.

"אני אוהב אותך, באמת אוהב אותך. אני לא אפגע בך יותר, בחיי.. אני נשבע לך" דניאל אמר לי בטון מתחנן ואני ליטפתי את לחיו. "בבקשה תיסלחי לי." הוא חיבק אותי אליו חזרה והידק את חיבוקו.

"אני סולחת.." השבתי לו בשקט.

~~

"אז אתה נשאר לישון אצלי?" ספיר שאלה בחיוך את ליאור והוא הנהן. ליאור פשט את חולצתו ומשך את ספיר אל המיטה.

"בואי נלך לישון, אני עייף." אמר בזמן שספיר צוחקת מהנפילה. היא נשקה לו נשיקה קטנה על הלחי והסתובבה עם גבה אליו. ליאור עטף אותה בידו וחיבק אותה מאחור.

"ליאור?" ספיר שאלה בשקט אחרי כמה דקות שהם נמצאים בפוזיציה הזו.

"ממ.."

"אפשר לשאול אותך משהו?" שאלה והסתובבה עם גופה אליו.

"בטח"

"איך אתה מגדיר אותנו?"

"מפגרים" ליאור ענה בחיוך ועצם את עיניו. ספיר הסתכלה עליו, מחכה להמשך.

"נו.. תיהיה רציני." השיבה לו אחרי כמה שניות.

"אני רציני, אנחנו מפגרים. שואלת למה? כי אנחנו מאוהבים אחד בשנייה, מתנהגים כמו זוג, אבל מפחדים לצאת עם ההודעה הזאת בפומבי." ליאור ענה לה ברצינות.

"אחותך מפחדת.." ספיר סיננה בחיוך ונצמדה אליו עוד. החיוך של ליאור גדל בתגובה.

"אז מה את אומרת פה.." ליאור סינן וספיר הנהנה. "אני יכול להגיד לכולם כבר שאת שלי?" שאל בשביל לוודא, למרות שידע כבר את התגובה.

"אכן." השיבה והנשיקה לא איחרה להגיע. ליאור הרגיש איך שפתיה מחייכות על שפתיו ולא יכל שלא לחייך גם.

"חיכיתי לזה מהרגע הראשון שהעיניים שלי פגשו את היופי שלך." הוא לחש על שפתיה וספיר הרגישה את הסומק עולה על לחיה. היא נתנה לו עוד נשיקה קטנה והסתובבה, כך ששוב נמצאו במצב של כפיות.

"ספיר?" ליאור לחש לאוזנה כשעיניה נעצמו לאט. היא המהמה לעברו.

"אני אוהב אותך." התוודה בפעם הראשונה. ספיר הרגישה איך ליבה פועם בחוזקה, היא רצתה להתוודות על אהבתה מזמן וכנראה שזה הרגע המתאים.

"ואני אוהבת אותך" השיבה והרגישה את ליאור מפזר נשיקות רבות לעורפה וכך היא נרדמה בתוך חיבוקו.

~~

והנה אני שוכבת לצידו של דניאל שנרדם לפני כמה דקות. החלטתי לשים הכל מאחור ולחזור אליו. הרי לא הרגשתי שלמה עם הפרידה הזאת ממילא, כל מה שרציתי היה להיות בין זרועותיו של דניאל, כמו עכשיו. דניאל הבטיח שהכל ישתנה מעכשיו, שהוא יפסיק לקנא כל כך הרבה ושהוא מצטער. הוא התנצל כל כך הרבה פעמים, למקרה שלא שמעתי את ההתנצלויות הקודמות. וכמו שנאמר, על אהבת אמת, לא מוותרים. נכון?

-בוקר-

בדיוק כפקחתי את העין הראשונה שלי קיבלתי אסמס. –אנחנו ביחד- ספיר סימסה. –סוף סוף! מזל טוב מותק, המון בהצלחה!- השבתי לה כשאני מקלידה את האסמס בחיוך. באמת שחיכיתי לרגע הזה, כמה אפשר לגשש?

"בוקר טוב, בייבי!" דניאל נכנס לחדר.

"בוקר טוב" חייכתי אליו וקמתי ממטתי.

"את רעבה? הכנתי אוכל!" שאל בזמן שציחצחתי את שיניי. הדבר שהכי מפתיע בדניאל, זה שהוא יודע לבשל. בפעם הראשונה שהוא הציע להכין לי אוכל, סירבתי כי לא רציתי לחזור הביתה עם קילקול קיבה. אבל ברגע שטעמתי אחרי נידנודים קשים מצידו, לקחתי את כל מילותיי חזרה.

"אופיר מתחתנת בשבוע הבא.." דניאל העלה נושא לשיחה. אופיר זו בת דודה שלו.

"באמת? ואי, סוף סוף. כמה זמן היא ואיילון ביחד?" שאלתי כשאני בולסת את הפנקייקים המושלמים שלו.

"6 שנים"

"אואה.." התפלאתי. "תגיד, בא לך חברה שמנה, או מה?" שאלתי בגיחוך והוא צחק.

"העיקר שתהיי שבעה! באמת אכפת לי אם תהיי שמנה או לא?"

"יאללה.. על מי אתה עובד?" זרקתי עליו חתיכת נייר והוא צחק.

"לורן?" דניאל פנה אליי ברצינות ואני הרמתי את מבטי אליו. כמו שהזכרתי כמה פרקים לפני כן, הוא קורא לי בשמי המלא רק כשהוא רוצה לדבר על משהו חשוב ורציני וככה גם להפך.

ריצדתי עם עיניי על פניו הרציניות, מחכה להמשך.

"אני חייב לשאול אותך את זה.."