אלו הם חיי

אז הקדמתי את העלה של הפרק . 5 דפים בווארד!

מקווה שתאהבו.

פקחתי את עיניי, ראיתי שיש חושך מוחלט בחדר. הרמתי את הפלאפון והסתנוורתי מעט מהאור של המסך. '4:15' הופיע לי על הצג. הפיפי לחץ לי ברמה שאי אפשר לתאר. הרמתי את ידו של דניאל שעטפה אותי בחיבוק וקמתי מהמיטה, מחפשת אחר תחתוניי שזרוקים איפה שהוא בחדר ו.... בום!

"לורן...?!" דניאל קם במהרה אחרי ששמע את הבום החזק הזה.

"אני בסדר..." אספתי את עצמי מהריצפה. מרוב החושך לא ראיתי כלום, ועפתי קדימה מאחת הנעליים ששכנו להן על הריצפה.

שמעתי את הצחוק של דניאל מהמיטה ואני התרוממתי, לובשת את התחתונים.

"מה אתה צוחק?"

"אני לא מאמין שנפלת..." הוא מילמל בקול צרוד והמשיך לצחוק. הסתכלתי עליו בחיוך עייף ונכנסתי אל השירותים, נוטלת את מיימי וחוזרת למיטה.

"שמנה.." דניאל סינן כשהתכסתי בשמיכה. ברגע ששמעתי את זה, הצחוק שלי לא איחר להגיע.

"קוף מצוי" אמרתי והסתובבתי אליו. ראיתי אותו מסתכל עליי, עירני מתמיד.

"שש.. תהיי קצת בשקט." דניאל אמר בשקט והצמיד אותי אליו. הסתובבתי עם גבי והוא נצמד אליי מאחור.

"איך נפלת?" שמעתי את דניאל לוחש באוזניי אחרי כמה שניות.

"אתה רציני?"

"כן, נו.."

"מאחת הנעליים. חיפשתי את התחתונים ואז נפלתי קדימה." אמרתי בשקט והרגשתי את דניאל רועד מעט.

"מה אתה עושה?"

"מנסה להחניק את הצחוק."

"אחח!" דניאל אמר בקול רם אחרי שהדבקתי לו מרפק לצלעות. עכשיו תורי לצחוק.

"אחח!" אמרתי גם אני בקול כשרגשתי צביטה בישבן. אח"כ הרגשתי את ידיו מטיילות על ירכיי ותופסות במותניים שלי, ראיתי את הצעד הבא מגיע.

"די, בלי דיגדוגים." הסתובבתי מיד. דניאל חייך אליי חיוך חמוד והוציא מסטיק מהמגירה שליד המיטה.

"אני לא עייף כבר." הושיט לי מסטיק מהחפיסה. חייכתי ולקחתי את המסטיק.

"באמת, שובב?"

"אהא..." דניאל מלמל והצמיד אותי אליו עוד. "אני רעב. מה השעה?"

"ארבע בבוקר." השבתי ונישקתי את הצווארו לאט.

"בואי נרד לאכול."

"עכשיו?"

"כן. בא לי טוסט." דניאל אמר והתמתח.

"טוב, אתה בא להכין?"

"רדי בנתיים, אני הולך לשירותים." קם מהמיטה והחל בחיפושים אחר הבוקסר האבוד. לבשתי חולצה גדולה שלו ועשיתי את דרכי אל המטבח.

"גבנ"צ, זעתר, עגבניה, טונה..." מילמלתי את המצרכים שדניאל אוהב בתוך הטוסט.

"אימאל'ה!!!" צרחתי אחרי שסגרתי את דלת המקרר והסתובבתי.

הלב

שלי

החסיר

פעימה

הגבר הזה סתם לי את הפה ועצר את המשך הצרחה, מסמן לי בידו שקט.

"מה את צועקת...?" הוא לחש ואני הסדרתי את נישמתי. מה 'מה את צועקת?', מה הוא מופיע מאחוריי אנשים ב-4 בבוקר?!

"מה את בא מאחוריי כמו איזה גנב?!" לחשתי לחישה ששומעים בה את הטון העצבני.

"מה את מגיבה כמו משוגעת?"

"מה אני אגיד לך... בכל בוקר מפתיעים אותי ככה!" השבתי באותו הטון.

"לורן?! את בסדר?!" דניאל הופיע במטבח.

"הבהלתי אותה בטעות, אז היא צעקה כמו משוגעת."

"משוגעת אחותך..." סיננתי בין שיניי והורדתי את החולצה של דניאל למטה, מסתירה עוד קצת את ירכיי החשופות.

"אה אלעד, מה קורה?" דניאל חייך והחליק לו כיף.

"אצלי בסדר. המצב שלה לא נראה לי מזהיר."

"בואנה... מה הקטע שלך?"

"רד ממנה..." דניאל מילמל בחיוך והתיישב בפינת האוכל.

"חברה שלך?" אלעד התיישב לידו ואני הסתכלתי עליו במבטי שנאה.

"אז לא, אחותו התאומה."

"עכשיו אני בטוח שאת חייבת אישפוז בבי"ח למשוגעים." יואו, בא לי לדפוק לו מערוך בראש.

"טוב, אלעד מספיק" דניאל יצא לטובתי סוף סוף. "למרות שלא היה מזיק לך איזה טיפול או שניים..."

"מה?!" השבתי בעצבים. מה הוא משת"פ איתו?!

"תמותו." סיננתי. הסתובבתי עם גבי, התעלמתי מהצחוק שגבר מרגע לרגע והתחלתי להכין את הטוסטים בשקט.

~~

"כדאי שאני אזוז.. תראה כבר מה השעה."

"נו, דווקא בגלל זה את צריכה להישאר." ליאור חייך במתיקות ועטף אותה בידיו.

"חח, אני רצינית... עוד מעט חמש."

"אני לא רוצה שתלכי." אמר וספיר צחקה. עטפה את צווארו ונשקה לשפתיו.

"גם אני, אבל אני חייבת ללכת. אמא תהרוג אותי."

"טוב, אני אקח אותך..."

"אתה עייף, מת. אתה לא במצב של לנהוג." ספיר אמרה בהתחשבות ונשקה ללחיו.

"ואת לא במצב של ללכת עכשיו ברגל. להזכירך מה השעה?"

"טוב, אבא." צחקה והוא הפליק לה על ראשה בעדינות, נשק לשפתיה והם יצאו לדרכם.

~~

-זה לא הולך ככה...- קיבלתי הודעה מבן. מה קרה כולם ערים בשעות כאלה? –מה קרה?- השבתי לו בהרהורים. מה הוא קשור עכשיו? –אני מתגעגע.- בן החזיר במהירות. אני לא אשקר, זה עשה לי משהו בפנים. מין התרגשות לא מובנת כזו.

"מה את בוהה במסך?" אלעד העוקץ שאל אותי. אני חייבת להסביר לכם מה הקטע של הילד הזה. אלעד חבר טוב מאוד של אביאל, אח של דניאל והוא ציני ברמות מטורפות. הוא חמוד, אבל לפעמים בא לדפוק לו עקב בראש.

"סליחה, אבל זה לא עניינך." חייכתי חיוך מאולץ ודניאל גיחך בקצרה, אוכל את הטוסט שלו.

"מפולפלת..."

"אתה מוכן לסתום?" שאלתי כבר בחוסר סבלנות. אלעד הרים את ידיו כאילו שהוא נסוג לאחור ואני התעסקתי בטוסט שלי. יצא לי כל התיאבון.

"מה יש?" דניאל לחש לי וליטף את ידי. הרמתי אליו את מבטי וראיתי אותו בוחן את מעשיי.

"סתם, אני כבר לא רעבה." קמתי ממקומי. "אני עולה לחדר, תבוא אח"כ." אמרתי לדניאל בחיוך. ויצאתי מהמטבח, לוקחת את הטלפון שלי בדרך. –חזרנו.- רשמתי לבן בזמן שאני עולה במדרגות. מרגישה מערבולות בבטן. אני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה, אני לא אמורה להתרגש מההודעות שלו.

הפלאפון רטט בידי - 'בן הברמן מחייג אלייך', היה רשום לי על הצג. נשמתי נשימה עמוקה ו..."הלו".

"מה קורה?" שמעתי את קולו העבה.

"בסדר, מה איתך?"

"נחמד." ענה והייתה שתיקה מביכה.

"זה סופי?" בן שאל אחרי כמה שניות. נשכבתי על המיטה של דניאל, חוקרת את התקרה.

"כן."

"מתי?"

"מתי מה?" שאלתי ללא הבנה.

"מתי חזרתם?" בן הסביר את עצמו.

"באותו הלילה שנפגשנו, אחרי שהחזרת אותי הביתה."

"וואלה... נחמד." בן אמר אחרי כמה שניות. "שיהיה לכם בהצלחה."

"בן, נו... זה לא אמור להיות ככה." מיהרתי להגיד, הרגשתי את הניתוק קרב ובא. "אתה ידעת שלא נפרדנו סופית."

"מה את רוצה שאני אגיד עכשיו, לורן?" בן שאל בגיחוך ואני שתקתי. "אין לי מה להגיד על זה, חוץ משיהיה לכם בהצלחה."

"למה אתה לוקח את זה ככה? אני לא הבטחתי לך שום דבר בקשר אלינו. רגע, אין בכלל פה קשר. נפגשנו רק פעם אחת." אמרתי בטון מובן מאליו.

"אולי מבחינתך!" בן הרים את קולו. "עזבי, לא נפתח פה ריב. נדבר כבר." הוא ניתק את השיחה. אלוהים, מאיפה הוא נחת עליי עכשיו? נאנחתי אנחה עמוקה והתכסתי בשמיכה, המזגן הקפיא לי את הצורה.

"נו, י'שמן!" הרמתי את קולי כשדניאל נחת עליי בקפיצה, אחרי שאני שוכבת בפוזיציה הזאת כבר חצי שעה.

"עכשיו אני עייף." אמר אחרי שהתמקם על המיטה, מתכסה גם הוא בשמיכה. דניאל סובב אותי, מצמיד אותי אליו מהמותניים.

"בא לי לישון בחיבוק שלך כל החיים..." הוא לחש על צווארי. מרוב המחשבות על בן, לא הגבתי לדבריו. גם כשהוא נישק את הנקודות הכי רגישות בצוואר, כמו שרק הוא מנשק, לא התרגשתי כמו שבדר"כ אני מתרגשת. דניאל עלה לנשק את שפתיי באיטיות.

"מה יש?" הוא התנתק ממני אחרי שניות ספורות, אחרי שלא כל כך הגבתי.

"אני ממש עייפה." תירצתי והסתובבתי עם גבי אליו. הפלאפון הודיע שקיבלתי הודעה חדשה. '1 הודעות חדשות מ-בן הברמן'.

-אני לא הייתי משנה שום דבר. יהיה מה שיהיה, עבר מה שעבר

טוב לי להיות איתך ככה, אז אני נשאר.-

"מי זה?" שמעתי מאחוריי את דניאל.

"סתם, מישהו..." אמרתי וסגרתי את חלון ההודעה, זורקת את הפלאפון אל כיוון השידה. הרגשתי את המבטים הבוחנים של דניאל בעורפי והתעלמתי, לוקחת את ידו ועוטפת את מותניי בחיבוק.

"בוקר טוב, חתיך." מילמלתי בשקט ונישקתי את כף ידו.

"גם לך, יפה שלי." חייכתי לעצמי ועצמתי את עיניי, מכריחה את עצמי להירדם. בסופו של דבר נרדמתי בין ידיו.

**

"אני אומר," מייקל פנה אל ג'ואנה כשהתארגנה לעבודה. "גם ככה אנחנו טסים עוד שבועיים, תראי איך שם עכשיו, אם זה לטעמך. אם כן, נשארים. אם לא, חוזרים לפה."

"אבל מה יהיה עם סבא וסבתא? מה יקרה אם נחליט להישאר בישראל?"

"שיעשו עלייה." מייקל חייך, מלטף את גבה של ג'ואנה שחייכה בעייפות.

"טוב, נמשיך את השיחה הזאת ביחד עם ברנדון ולורן כשאני אחזור מהעבודה."

"בואי הנה..." מייקל משך אותה אליו, משכיב אותה על המיטה ומוציא ממנה צחקוקים כאילו שהייתה בת 16.

"אני אוהבת אותך." נתנה לשפתיו נשיקה רכה. "התגעגעתי בלי סוף..."

"גם אני, שלא תחשבי לרגע שלא. אין יום שלא חשבתי עלייך, שם." ליטף את  ראשה וחזר לנשק את שפתיה.

"טוב, אני מאחרת. להית'!" קמה בזריזות, מפריחה לו נשיקה באוויר ויוצאת מהחדר, כשחיוך מקשט את פניה.

~~

"הוא רשם לי את הפזמון של באתי ממך." אמרתי לספיר אל תוך הטלפון, בזמן שאני מתארגנת בביתו של דניאל.

"אני לא הייתי משנה שום דבר...?"

"אהא. מה זה אומר לדעתך?"

"שהוא לא היה משנה כלום, שקרה מה שקרה ושהוא משאיר את היחסים ביניכם ככה." ספיר השיבה לי בקלילות.

"איך ככה?"

"כידידים."

"את חושבת?" שאלתי מהוססת ונכנסתי אל חדר האמבטיה שבחדרו של דניאל, נוטלת את מיימי.

"כן, לא נראה לי שהוא ירצה להפריע לך באמצע."

"אני מקווה שלא."

"אני רואה אותך היום?" ספיר שינתה נושא.

"רוצה לבוא אליי?"

"אני אומרת לפלור לבוא." שתקתי.

"נו, אתן צריכות להשלים! מה אתן רבות על שטויות?" ספיר אמרה בחוסר סבלנות.

"היא זו שהחליטה לא להאמין, זו לא אשמתי."

"טוב, ילדה קטנה. אני אומרת לה לבוא היום, אתן מדברות ומסדרות את זה במהירות. שמעת אותי?" כאילו שאני יכולה להגיד לילדה הזאת לא. לא כי היא מתוקה, כי אם לא, היא תבעט לי בצורה.

"טוב אמא. אני יוצאת עוד רגע לכיוון הבית, אני אעדכן אותך." אמרתי וניתקנו אחרי כמה פיטפוטים.

"דנדי, אני זזה הביתה." הודעתי לו בזמן שאני מזליפה על השמלה שלי מעט מהבושם שלו, חולה על הריח הזה.

"כבר?"

"כבר? השעה שלוש וחצי." חייכתי והתקדמתי אליו, כורכת את ידיי סביב מותניו ומנשקת את שפתיו באיטיות.

"יאללה..." מלמלתי בין נשיקה לנשיקה. "חחח, נו..."

"לא רוצה, אני מכור." דניאל אמר בשקט וחיבק אותי. גיכחתי-צחקתי וחיבקתי אותו חזרה. אז אחרי פרידה של כמה דקות, יצאתי הביתה.

"אני בבית." הודעתי ברגע שפתחתי את הדלת עם המפתח.

"זה לא מעניין." שמעתי את ברנדון מהמטבח. איזה יצור. התהלכתי לי אל כיוון המטבח.

"הו, היי." חייכתי במבוכה כשהבחנתי בבחורה גבוה ויפה עומדת לצידו של ברנדון. היא חייכה אליי חיוך רחב. "תכירי, זו החופרת." ברנדון הצביע עליי ואני עשיתי לו פרצוף מזלזל. "וזו עופרי."

"לורן." הצגתי את עצמי לבד. "ואתה תתבגר כבר."

"איפה אבא?" שאלתי כשאני מפשפשת במקרר, מחפשת שתייה.

"יצא לסידורים, הוא יחזור עוד מעט." ענה והם התיישבו בפינת האוכל שמוצבת במטבח.

"רוצים?"

"לא, תודה." עופרי אמרה בחיוך וברנדון שלל את ההצעה.

"טוב, אני בחדר. היה נעים להכיר, עופרי."

"גם לי." החיוך שלה לא יורד מהשפתיים. מוצאת חן בעיניי. חייכתי גם אני ועליתי אל החדר.

ברגע שנחתתי על המיטה הפלאפון שלי צלצל. לא יניחו לי היום.

"הלו..." עניתי בלי להסתכל על הצג.

"מה קורה?"

"ליאור?" ווידאתי.

"כן, מה יש לך?" ליאור צחק קלות ואני חייכתי.

"לא הסתכלתי, עניתי ישר. מה נשמע?"

"מעולה. שומעת, ברנדון בבית?"

"כן, עם איזו דוגמנית..." צחקתי.

"מה דוגמנית?" ליאור צחק ביחד איתי.

"איזו עופרי אחת, פצצה מהלכת."

"אהה, אני רואה שפגשת את המיועדת."

"אל תשאל..." אמרתי בזמן שאני פושטת את השמלה ממני.

"תביאי לי אותו רגע." ליאור ענה ואני נאנחתי בקול.

"חכה רגע." שמתי חולצה ויצאתי מהחדר. מסתבר שה' החליט לבוא לטובתי, כי בדיוק הם בדיוק עלו במדרגות, חוסכים ממני ירידה ועליה לחינם.

"ליאור." הושטתי לו את הפלאפון וחזרתי חזרה אל החדר.

התיישבתי על המחשב, משוטטת לי מעט בפייסבוק "איזה בן אחד התקשר אלייך..." ברנדון נכנס לחדרי אחרי רבע שעה, זורק את הפלאפון אל המיטה מהדלת.

הסתובבתי מכיסא המחשב, בוחנת אותו במבטיי.

"ענית?"

"לא. הייתי צריך לענות?"

"לא." השבתי וברנדון יצא מהחדר. משאיר אותי בהירהורים. להתקשר אליו חזרה, או לא? בסוף החלטתי להתקשר. לא יעזור אם אני לא עונה לו ואתחמק, אני לא רוצה שיהיה בנינו מתח.

"היי" אמרתי בהיסוס כששמעתי את קולו.

"היי. מה נשמע?" שמעתי שגם קולו מהוסס. רציתי פשוט לנתק. אני לא יודעת למה, אבל אני מתרגשת מהקול שלו וזה מוזר! לא חשבתי עליו מאז שנפגשנו, זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים ביומיים האלה, ואני מרגישה עיקצוצים בב- "לורן?" שמעתי את קולו קוטע את מחשבותיי.

"אה?"

"את איתי?" שמעתי אותו מגחך מעט ופניי עלה חיוך.

"בטח, בטח."

"תקשיבי, זה לא שיחות לפלאפון. יש מצב שאנחנו נפגשים היום?" שאל ואני שתקתי.

"אז... אני מבין שלא." בן אמר אחרי שתיקה קצרה מצידי.

"לא," השבתי "באיזו שעה?"

"שבע וחצי? אני פשוט בבסיס פה." הסביר את עצמו. הרגשתי את החיוך עד אליי.

"מתי שתוכל, אני בבית."

"אוקיי. אז נדבר."

"טוב, ביי." ניתקתי את השיחה ושמעתי את פעמון הבית מצלצל. לבשתי מכנס קצרצר והלכתי לפתוח את הדלת.

"היי!!!" ספיר קפצה עליי בחיבוק חם ומוחץ.

"מתלהבת..." סיננתי בצחוק וחיבקתי אותה חזרה, רואה את פלור מסתכלת עליי מאחור בפרצוף מבוייש.

"מה קורה?"

"בסדר." עניתי בחיוך ופלור התקדמה אליי.

"בואי נדבר." אמרה בהחלטיות, אוחזת בידי ומובילה אותי אל המטבח. בהתחלה הייתה שתיקה מביכה, אבל אח"כ היא פצחה בשירה.

סתם, בדיבור.

"תקשיבי, אני לא התכוונתי שזה יצא ככה... ואחרי ששמעתי מה שאמרת, באמת ישבתי וחשבתי על זה. כשהיינו בים, לא בררתי את המילים שלי, סתם דיברתי... כמו בכל פעם." אמרה בחיוך מבוייש ואני עיקמתי את שפתיי לחיוך דק. היא צודקת. תמיד פלור כזאת, חסרת טאקט ולא שולטת על הפה שלה.

"ורק שתדעי, עכשיו אני בטוחה שאת צודקת בקשר לנופר." פלור אמרה אחרי כמה שניות.

"איך הגעת למסקנה הזאת?"

"שמעי, אחרי שדיברתי על זה עם ספיר, היא הזכירה לי את הפעמים שחשבו שאתם ביחד, והקירבה העזה ביניכם. אז אמרתי, וואלה יש מצב גדול שהיא מקנאה."

"יופי, סתומה." משכתי אותה אליי לחיבוק, בדרך מגניבה לה נשיקה קטנה בלחי.

"חחח, אני מתה עלייך, לורן. סליחה."

"זה בסדר. ילדה חולה בראש."

"יופי, הריב הטיפשי הזה נגמר ביניכן." שמענו את ספיר נכנסת אל המטבח. הסתכלנו עליה במבטים בוחנים, איך היא נכנסה בדיוק בקטע הזה?

"הייתי מאחוריי הדלת." אמרה אחרי שהבינה מה פשר המבטים.צחקנו מעט ואח"כ עלינו אל החדר, בזמן שאני מספרת להן על אירועי בן.

"הוא רוצה אותך!" פלור אמרה בהתלהבות.

"יופי, באמת." אמרתי בזלזול.

"אהה נכון, דניאל..." אמרה וצחקנו.

"אף-פעם לא היה לך חייל" ספיר זרקה אל החלל כשנשכבתי על המיטה. צודקת בהחלט, פעם ראשונה שאי-פעם היה לי משהו עם חייל. טוב, לא שעכשיו יש משהו, כן? אבל אתן מבינות למה אני מתכוונת.

"בקיצור, אנחנו נפגשים היום."

"מה, דייט?"

"נראה לך?! כולה לסדר את העניינים בנינו, למה ללכת רחוק?" שללתי במהירות.

"אולי מבחינתך..." פלור סיננה ואני צחקתי.

"אויש, סתמי." השבתי לה והפעלתי קצת מוזיקה. שלושתינו ממש אוהבות לרקוד, אפשר להגיד שזה התחביב המשותף של שלנו. אף-פעם לא ניסינו משהו מקצועי, חוץ מספיר שרקדה ג'אז בכיתה ו-ח.

"לורן! תנמיכי קצת את המוזיקה!" שמעתי מבעד לדלת את אמא צועקת ועשיתי כדבריה. מתי היא הספיקה להגיע?

"מה אני לובשת?" שאלתי כשראיתי שהשעה היא שש וחצי. איך שאני מעבירה את הזמן איתן, זה משהו!

"החצאית ג'ינס שלך, עם הקרעים." פלור אמרה במהירות. הנהנתי בחיוך, אחלה בחירה.

"עם הגופייה השחורה והכפכפים הלבנים." ספיר השלימה אותה. מה הייתי עושה בלעדיהן?. מפה לשם, פלור התחילה לעשות עליי ניסויים עם האיפור.

"בלי הרבה צלליות פלור!" אמרתי אחרי שהיא עשתה שם מיקס של צלליות.

"טוב, רגע! כמעט סיימתי..." השיבה לי ושמה לי מעט סומק. "וואלה" פלור חייכה וסובבה אותי אל המראה.

"פלור!!!" הרמתי את קולי. הזדעזעתי! היא מרחה לי צלליות בכל העין, כאילו שרבתי עכשיו עם לא פחות מ-10 גברים חסונים. אח"כ היא "עיטרה" את לחיי בסומק אדום, מכוער כמו הצרות שלי ומרחה לי אודם ורוד מזוויע. בקיצור, כיערה לי את הצורה.

"וואי... חייבים לצלם את זה." ספיר אמרה בקושי, מנסה לנשום בין מילה למילה.

"הייתן מתות." אמרתי ורצתי במהירות למקלחת, מקרצפת את פניי עם הסבון.

"לורי... כבר שבע ורבע." ספיר צעקה לי מהחדר. אוי נו. יצאתי מהמקלחת, מייבשת את פניי עם המגבת.

"טוב, תוציאי לי את הבגדים מהארון." חייכתי לספיר ומרחתי לעצמי פס דק של איילינר שחור בעפעפיים, מעט מסקרה שחורה ולובלו אדום. עדין ופשוט.

-אני בדרך אלייך.- קיבלתי אסמס מבן והתלבשתי. –אתה זוכר את הרחוב?- שלא יקרו פדיחות. –חחח, מצחיקה את.- כנראה שכן.

פלור וספיר שרקו כשהסתכלתי במראה לבדוק שהכל במקום.

"די, אתן כאלה מפגרות." צחקתי אחרי שהשמיעו קולות ברבריים למדיי. –תצאי.- קיבלתי אסמס והזלפתי על עצמי בושם. הודעתי לאמא שאני יוצאת, והלכתי לי עם פלור וספיר.

"הופה, במה זכיתי?" בן אמר בחיוך כשלושתינו יצאנו לעברו, בוחן את אותנו מכף רגל ועד ראש.

"היית מת לזכות בזה." פלור אמרה בחיוך והחליקה לו כיף.

"צודקת." חייך והחליק כיף גם לספיר.

"לאן נוסעים?" שאלתי כשעצרנו ברמזור.

"לאיזה גן נחמד..." השיב לי ואני כרכתי את ידיי סביב גופו כשהרמזור החליף את צבעו לירוק, מסמן לכולם להתחיל לנסוע.

בן חנה ליד פארק קטן וצנוע. הוא היה מכוסה בדשא ירוק ובריא, עם ספסלים ומעט משחקים.

"איפה בא לך לשבת? על הדשא, ספסל?"

"דשא." חייכתי והתיישבתי על הדשא בעוד בן נשכב עם ראשו אל השמיים, בוהה בהם בעיניים נוצצות.

"איזה יפים השמיים בשעות האלה..." בן אמר אחרי שתיקה קצרה, מושך אותי לשכב לצידו. הבטתי בהם גם אני.

"אני לא צחקתי איתך באותו היום בים, כשאמרתי לך שהתאהבתי." אמר שוב, מזיז את מבטו אליי אבל אני המשכתי לבהות בשמיים, אפילו שלא הייתי מרוכזת בהם.

"אני לא יודע מה עשית לי, אבל אני לא מפסיק לחשוב עלייך..." הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה, כמעט יוצא ממקומו, את הבטן כואבת יותר מתמיד. אחזתי בבטן שלי, חסרת מילים. מה קורה לי?