אלו הם חיי

"Thomas!" צעקתי-לחשתי מתא ההלבשה.

"What?!"

"Give me the dress" השבתי לו וחייכתי לעצמי, הדלת של תא ההלבשה נפתחה וחשפה את הלבוש המינימלי שלבשתי.

"Thomas!" צעקתי שוב. תומס צחקק מעט ובחן את גופי, מלמעלה עד למטה ובחזרה.

"You can close the door?" שאלתי כמובן מאליו ותומס נכנס לתא.

"Close the door, when you're outside" הבהרתי את הנקודה. תומס הסתכל עליי בחיוך, מתקדם וראיתי את הידיים שלו מושטות לעברי.

"What are you doing?"

"Something that I want to do a long time ago" תומס התקרב עוד ועוד, ממש נצמד אליי.

"Thom…" הדפתי אותו, לוקחת ממנו את השמלה.

"We said that we staying friends remember?"

"Yes… I remember" אמר באנחה ויצא מתא ההלבשה. תומס הזה מוזר... ברגע שנחתתי פה, התקשרתי אל תומס. נפגשנו יום אחרי זה, אחרי שישנתי ואגרתי כוחות. דיברתי איתו על כל מה שהשתנה בשנה וחצי שלא ביקרתי באל-איי, וגם דיברתי איתו על זה שאני רוצה שנישאר ידידים ולא יותר מזה. לפעמים הוא חורג מהכללים. אבל מה לעשות שאני ניראת ככה? חחח סתם, אני צוחקת.

"You're going to buy it?" תומס שאל כשיצאתי עם השמלה עליי. ישבה טוב דווקא. שמלה רופפת פרחונית, עם גומי במותניים שמשנה את כל הגיזרה של השמלה.

"I think so… she's pretty, right?" חייכתי לעברו דרך המראה והוא הנהן.

"Lets go… I'm bored"

"Just a second…" מילמלתי ונכנסתי אל תא ההלבשה, פושטת את השמלה מעליי ולובשת את האוברול חצאית הקצר שלי, עם סטרפלס לבנה מתחת.

אחרי שקניתי את השמלה, החלטנו לחזור כל אחד לביתו. תומס הסיע אותי לבית של סבא וסבתא ואח"כ נסע אל ביתו. תומס גדול ממני בחצי שנה, הוא יותר קרוב לגיל של ברנדון מאשר לגיל שלי.

"היי." חייכתי לברנדון שישב בסלון.

"היי קוף. איפה היית?"

"עם תומס, שופינג." נכנסתי אל המטבח ופינקתי את עצמי בכוס גדולה של קולה.

"תביאי משהו לנשנש בדרך." ברנדון צעק לי מהסלון ואני פישפשתי במגירות המטבח. מצאתי שקית צ'יפס גדולה והבאתי אותה איתי.

"מה עם תומס?"

"חי ונושם." חייכתי ולקחתי את הטלפון של הבית, ביחד עם הכרטיס של השיחות לחו"ל. התכוונתי לעשות כמה שיחות קצרות.

"לספיר ופלור?" ברנדון שאל אחרי שראה שלקחתי את הכרטיס, הנהנתי ועליתי אל החדר.

הקשתי את כל המספרים הרבים שצריך להקיש ואח"כ את מס' הבית של ספיר.

"הלו?" אלון והקול העבה שלו.

"מה קורה, אלון?"

"לורן! את חיה תגידי לי?!" שמעתי על הקול שלו שהוא מחייך.

"לצערך" עניתי ושמעתי אותו צוחק.

"מה איתך?"

"אצלי בסדר. השאלה היא מה איתך? איך בצבא?"

"קשה, אבל שורדים... שמעתי את בחו"ל. עושה חיים אה?"

"חיים עלק" השבתי בבוז. "ההורים שלי רוצים לעבור לפה, אתה אומר לי שאני עושה חיים?"

"מה לתמיד?"

"כן. אבל זה לא משנה עכשיו, איפה ספיר?"

"פה לידי, קחי אותה" הוא אמר ואח"כ שמעתי שקט בקו.

"לורני!!!" הצעקה של ספיר הרסה לי את עור התוף.

"מה קורה, מטורפת?"

"עכשיו מעולה! מה איתך... אני מתגעגעת לורן."

"גם אני מתגעגעת, אתן מה זה חסרות לי פה."

"גם את חסרה פה... ישראל לא אותה אחת בלעדייך!" ספיר הרימה את קולה ואני צחקתי.

"יצא לך לראות את דניאל לאחרונה?" שאלתי אחרי שתיקה של כמה שניות.

"כן..." ספיר אמרה מהוססת.

"מה איתו?"

"השתנה." לא הוסיפה מילה.

"מה ז"א?" שאלתי במהירות.

"בטוח שאת רוצה לשמוע?"

"כן, נו..."

"הוא מעשן, שותה כמו שבחיים שלו הוא לא שתה... הפך להיות ערס קטן." ספיר אמרה בשקט. לא נכון, הוא לא אמיתי!

"די..." השבתי בשקט. אני לא מאמינה!

"כן... בדיוק."

"אני מקווה מאוד שזה יעבור לו עד שאחזור... אם אני אחזור." הוספתי אחרי כמה שניות.

"סתמי. את תחזרי, כמו גדולה." ספיר אמרה ואני נאנחתי. העברתי איתה 10 דק' בערך, אח"כ ניתקנו ועשיתי את השיחה הבאה לפלור.

"פלורה פרפורה..." שרתי לה את הקטע המצחיק מהסרט 'צ'רלי וחצי' שמעתי את צחוקה גובר.

"לורי! אני מתגעגעת..."

"גם אני מתגעגעת. תראי מה זה, רק שבוע פה וכבר הגעגועים הורגים אותי." קמתי מהמיטה ונכנסתי אל המקלחת בחדר.

"חופשי. מה את עושה עכשיו?" בטח היא שמעה את המים הזורמים.

"ממלאה את האמבטיה. אני חייבת, עשיתי היום שופינג מטורף עם תומס."

"תומס! מה עם החתיך?" בטח היא מחייכת בלי סוף עכשיו.

"החתיך בסדר." התפשטתי כשהאמבטיה התמלאה עד החצי.

"מה איתך? איך שם?"

"את האמת, כיף פה. תומס משכיח כמעט את כל השיעמום והגעגועים."

"את לא נפגשת עם חברים מפעם?"

"לא. אני לא רוצה." שללתי ונכנסתי אל האמבטיה.

"למה?"

"כי ככה, לא רוצה לחזור לעבר. זה כאילו אני משלימה עם העובדה שאני עוברת לגור פה, סופית." השבתי לפלור ושמעתי אותה מצקצקת בלשונה.

"איך את שמחליטה, לורנצ'וק. אההה!!" היא אמרה בלי קשר.

"מה קרה?"

"יוו! שכחתי להגיד לך! תודה, תודה, תודה!" פלור אמרה בהתרגשות ואני לא הבנתי מה היא רוצה.

"הכרטיסים, באמת... את מלכה, היה לי כל כך כיף!"

"אהה, משוגעת. בכיף!" חייכתי לעצמי. מעניין מה הוא עשה לה אחרי הסרט

"הוא כזה מדהים, לורן. אחרי הVIP, הוא לקח אותי למסעדה על החוף." המשיכה בסיפור "ואת לא מאמינה איזו טבעת הוא קנה לי!"

"די!" צעקתי. אין על אוראל, באמת שלא.

"כן! מזהב לבן ועם אבנים ירוקות, משהו מיוחד! לורן!" צחקתי למשמע הקול המצחיק שיצא לה.

"איזה מתוק." חייכתי לעצמי. פלור ואוראל זה הזוג הכי מתוק אצלנו, הם לא רבים על שטויות, לא קיטשיים מידי ולא רומנטיים מידי... הכל אצלם על גבול הטעם הטוב.

"לורי?" שמעתי את קולו של אבא כשמרחתי לק בחדר, עם המגבת עליי.

"היי פאפי." חייכתי אליו והמשכתי במלאכה. אבא התיישב לידי בחיוך ונשק לראשי.

"איך את מסתדרת פה?"

"נחמד, אבל לא יותר מזה."

"החלטנו שלא נשארים בסוף." אני בתגובה הרמתי את מבטי אליו, בוחנת אותו עם עיניי.

"די..." החיוך כבר ביצבץ בפתח. אבא הנהן ואני קפצתי עליו בחיבוק, שוכחת מהלק ברגליים.

"יש!" צעקתי ואבא צחק.

"את הראשונה שיודעת... ידעתי שאת הכי מתנגדת להישאר פה" אבא חייך אליי חיוך מתוק ואני נשארתי בתוך החיבוק שלו.

"תודה אבא, באמת!"

"בכיף, מתוקה שלי." הוא חייך שוב "בואי לארוחת ערב."

"אני צריכה להתלבש." חייכתי ואבא הנהן, יוצא מהחדר. קפצתי על המיטה בהתלהבות, שרה בלי סוף.

"Good evening!" ירדתי בצהלה במדרגות הבית. כולם הסתכלו עליי ורק לאבא נפרס חיוך על הפרצוף.

"Good evening, miss Loren" סבתא בירכה אותי בחיוך ואני התיישבתי בשולחן.

אין על הארוחות האלה, שכל המשפחה ביחד. נכון, התגעגעתי לסבא וסבתא, ונכון שאני אוהבת אותם הכי בעולם, אבל אני לא רואה את עצמי עוברת ללוס-אנג'לס. אם הם יעברו לישראל, יהיה להם פחות קשה מאשר לנו, מבחינת חברה ועבודה.

סבתא היא מורה לאנגלית וסבא לא עובד, יש לו בעיות ברגל, משהו שאף פעם לא הבנתי מה זה... גם כשסיפרו וניסו להסביר לי מה זה מלא פעמים.

הפלאפון החדש שאבא קנה לי, שיהיה לכל החודש שאני פה, צלצל.

"Yes?" עניתי לתומס ברישמיות.

"Shut up…" הוא צחק למשמע הקול הסמכותי. "I want to see you"

"You saw me at noon!"

"So…? I miss you" תומס אמר בקול מתוק ואני חייכתי. איך אפשר לסרב בכלל לקול הזה?

"You want to come here?"

"Here… where?" מעניין איפה אני יכולה להיות חוץ מהבית של סבא וסבתא.

"To my grandma… da" אמרתי ושמעתי את ברנדון מצחקק.

"I'm coming!" אמר ושמעתי את צליל הניתוק.

"Thomas…" סבתא אמרה בחיוך ואני הסמקתי. המשכנו לאכול, ואבא סיפר לברנדון שאנחנו נשארים בישראל, הוא שמח אבל אח"כ ישר שאל מה עם סבא וסבתא. בנתיים הם ישארו בלוס-אנג'לס עד שימצאו בית קרוב אלינו בתל אביב.

פעמון הבית צלצל, אז הלכתי לפתוח. אף אחד לא אמור לבוא חוץ מתומס.

"Mmm… my little guy"

"Little?" תומס צחק וחיבק אותי. הנהנתי וחיבקתי אותו חזרה. הוא אמר שלום לכולם ועלינו אל החדר.

התיישבנו בחדר, החלטנו לראות איזה סרט לא מוכר. באמצע הסרט נזכרתי שלא שאלתי אותו בכלל אם הוא רוצה לשתות משהו, או לאכול.

"you want to eat something... drink?"

"No… thank you" תומס השיב בחיוך וחיבק אותי אליו. התיישבתי בין הזרועות שלו.

"Thom" הוא הוריד את ראשו אליי "You wanna come visit me in Israel someday?"

"Maybe… someday" תומס ענה בחיוך ואני החזרתי את מבטי לסרט.

"I can't…" תומס הרחיק אותי ממני אחרי חצי שעה שאנחנו צופים בסרט.

"What's wrong?"

"Loren.. I think I love you…"

מ-ה-?-!

מקווה שתאהבו