אלו הם חיי

מהפרק הקודם:

"אז זהו? זה נגמר פה?" בן שאל אחרי שתיקה קצרה.

"כן."

"אוקיי" בן קם מהמיטה. "אם אנחנו גומרים עכשיו, אני רוצה לנתק את הקשר הידידותי." פקחתי את עיניי בהלם, מנסה לעכל את מה שהוא הוציא מפה כרגע.

פרק 21:

"בן..." קראתי בשמו בדיוק כשהוא הניח את ידו על ידית הדלת. לא רציתי שהוא ילך ואני אפסיד בן-אדם כמוהו בתור ידיד. הוא מקסים, הוא מצחיק, הוא חמוד, הוא החבר האידיאלי – בואו נגיד ככה. אבל אני לא מרגישה שאני מוכנה להיכנס עכשיו לקשר חדש.

"לורן, הייתי רציני עם כל מילה שנאמרה פה."

"תקשיב לי רגע" התקדמתי לעברו "אני לא רוצה שננתק קשר."

"תקשיבי לי את רגע" בן קטע את רצף דבריי "אני גם לא רוצה לנתק איתך את הקשר, אבל אני לא יכול. אני יודע שאני ארצה להיות יותר מידיד שלך. את מושכת אותי, לורן. יש בך משהו ממכר, מטורף, אני אפילו לא יכול להסביר את ההרגשה שאני מרגיש, כשאני איתך." ואני לא יכולה להסביר את הצמרמורת שעברה בי כששמעתי את המילים האלה יוצאות לו מהפה. היה שם משהו אמיתי, הרגשתי שהוא מדבר מהלב. שהוא לא סתם מסבן אותי בשטויות.

"בוא ניקח את זה לאט, נראה לאן זה מוביל..." נכנעתי לדיבורים שלו. חשבתי לעצמי שבן זה גבר שכל אחת הייתה מבקשת, שאם אני מוותרת על זה כל-כך בקלות – זה כנראה לא מגיע לי.

"מה זה לאט בשבילך?"

"שלא נכריז ישר שאנחנו זוג, נראה לאן יקחו אותנו הדברים. אם נסתדר בכלל."

"איזו שאלה..." הוא סינן בין שיניו ואני פלטתי גיחוך קטן. הפלאפון שלי צילצל וקטע את השיחה שלנו.

"הלו" עניתי לספיר.

"מתי רואים אותך, יא סלב?"

"ממ...עוד שעה ככה. זורם?" הסתכלתי על בן ובן הסתכל עליי, מובך.

"זורם, מותק. מה להביא?"

"את עצמך. מה יש להביא?" צחקתי למשמע השאלה המטומטמת הזאת.

"חודש לא הייתם בבית, בטח אין כלום במקרר."

"אל תדאגי, יש מספיק אוכל."

"סבבה. יאללה,"

"ביי מותק." חייכתי וניתקתי את השיחה. בן הסתכל עליי, שוב. בוחן את צעדיי ומעשיי.

"מה?"

"אני לא יודע מה לעשות עכשיו." בן חייך ואני נצמדתי אליו, כורכת את ידיי סביב צווארו ומצמידה אותו לחיבוק.

"את משהו..." שמעתי אותו מסנן ונתתי לו נשיקה קטנה בצוואר. הוא כרך את ידו סביב מותניי, מחייך את החיוך המתוק שלו. הדבר שאני הכי אוהבת בבן, אלו החיוכים האלה שהוא מקרצץ ברגע. אי אפשר לפענח את החיוכים שלו, אם זה חיוך שובב, או אם זה חיוך תמים.

"אני יכול לעשות משהו?" שאל ואני הנהנתי. ידעתי מה הולך לבוא עכשיו ולא עצרתי את זה כמו בפעם הראשונה.

הנשיקה הזאת הייתה שונה, מלאת אהבה ותשוקה, עוצמתית. אי אפשר להסביר מה הלך שם במילים. כל מילה שאני אנסה לתאר איתה, תמעיט את הרמה של העוצמה.

"איך התגעגעתי לשפתיים האלה..." בן לחש על שפתיי כשהתנתקנו בשביל לנשום מעט. חייכתי חיוך קטנטן ודפיקות נשמעו בחדר.

"לורני, אתם רעבים?" אמא הציצה לחדר, מחוייכת. הסתכלתי על בן, בן הסתכל עליי.

"אתה רעב?"

"לא כל כך." בן הסתכל על אמא וחייך.

"אנחנו נרד." השבתי לאמא והיא הנהנה. "האוכל כבר מוכן, תרדו עוד כמה דקות." אמרה ויצאה מהחדר.

1.9 – יום ראשון לכיתה י"ב. 

עוד שעה אני צריכה לצאת לכיוון בי"ס. ההתרגשות הזאת הרגה אותי, קמתי 45 דק' לפני השעון המעורר. שנה אחרונה לפני גיוס, שנה אחרונה בבי"ס. מי היה מאמין?

"בוקר טוב לי!" אמרתי לעצמי בחיוך רחב. התמתחתי במיטה, מאושרת בלי סיבה. איזה מצב רוח, שכל בוקר יהיה כזה.

"בוקר טוב, לורני." שמעתי את קולו של אבא מדלת הכניסה לחדר. מתי הוא הספיק להגיע?

"בוקר טוב, אבא." גיכחתי. "מה אתה עושה ער בשעה כזאת?"

"עוד חצי שעה אני יוצא לעבודה. השאלה היא, מה את עושה ערה בשעה כזאת?"  אבא נכנס לחדר והרים את הגופיות שהיו על הריצפה. אתמול ספיר ופלור שוב היו פה, בלאגן.

"ההתרגשות."

"כיתה י"ב, אה? שנה אחרונה, עוד מעט 18" אבא אמר. וואו, איך שכחתי מהמספר הזה. עוד מעט ואני חוקית!

"18... נשמע מוזר"

"נה..." אבא ביטל את דבריי "בדיוק אותו הדבר כמו 17" קרץ לי ויצא מהחדר. צחקתי עם עצמי ונכנסתי אל המקלחת, עושה אמבטיה רצינית.

"לורן!" פלור צעקה עליי כשעניתי לטלפון. איך זה שאני קמה כמעט שעה לפני השעון המעורר ועדיין מאחרת?

"אני באה, אני באה." נעלתי את הבירקנשטוק השחורות שלי ויצאתי מהחדר.

"זריז. אנחנו פה למטה, עוד רבע שעה מתחיל שיעור!" השיבה לי בעצבים וניתקה את השיחה.

"בוקר טוב לך, שמיניסטית." ברנדון חייך אליי וראיתי את עופרי יושבת לידו במטבח.

"בוקר טוב." חייכתי חיוך גדול וחיבקתי את ברנדון, נתתי נשיקה בלחי לעופרי ולקחתי להם קצת מהעוגיות שנחו על השולחן.

"אני חייבת לזוז. פלור וספיר למטה, עוד דקה רוצחות אותי. ביי!" ברנדון ועופרי צחקו ונופפו בידיהם.

"יא חתיכת...!" פלור שעטה עליי. צחקתי וחיבקתי אותה.

"אני מצטערת." חיבקתי גם את ספיר והתחלנו ללכת. הדרך לביה"ס לא כל כך ארוכה, 10 דק' בהליכה איטית.

"אתן מתרגשות?" שאלתי כשעמדנו ברמזור.

"בטח! עוד שנה ולא רואים את ביה"ס הזה יותר!" פלור הרימה את קולה.

"אני מפחדת מהצבא." ספיר אמרה בלי קשר ואני ופלור הסתכלנו אחת על השנייה, מתפוצצות מצחוק.

"הפצצת עם המכנס." פלור בחנה אותי ואני חייכתי. קניתי אותו בחו"ל. קצרצר, בצבע כחול בהיר-בהיר, גבוה עם כפתורים גדולים. לבשתי איתו עם חולצת בי"ס לבנה ובירקנשטוק שחורות.

"לורן!"

"טום!!!" צעקתי בחיוך וקפצתי עליו בחיבוק, וואו, כמה שהתגעגעתי אל הברנש הזה.

"את לא רצינית! איך התגעגעתי אלייך!"

"גם אני!" אני מרגישה כמו פרחה, צועקת בלי סוף במסדרון.

"איך היה באל-איי?"

"היה נחמד, אתה יודע. לא משהו מיוחד. איך העברת את החודש?"

"ממ... כרגיל." טום חייך חיוך מאולץ.

"מה יש?"

"אחר-כך" ענה לי בזמן שהוא מסתכל על נקודה לא מובנת מאחוריי. "נדבר כבר, לורי." הוא נתן לי נשיקה קטנה בלחי ואחר-כך נעלם מטווח ראייתי.

"הומייגאד!" הרמתי את קולי ברגע שהסתובבתי וגיליתי גוף גדול וחסון, מפתיע אותי מאחור.

"היי..." דניאל אמר לי מהוסס וחייך חצי חיוך. משכתי אותו לחיבוק, שהתמשך לפחות כמה דקות. שנינו לא רצינו לעזוב, הוא הצמיד אותי אליו חזק, אוחז במותניי בשתי ידיו ושפתיו נותנות לי נשיקות קטנות על הכתף.

"התגעגעתי אליך..." לחשתי לו כשהתנתקנו מעט. דניאל חייך אליי והרחיק אותי ממנו.

"גם אני. מה איתך?"

"בסדר. מה איתך?" שאלתי אחרי שראיתי שאחרי החיבוק הרך ההתנהגות שלו השתנתה, הוא נהיה קשוח יותר.

"מעולה."

"איך עבר עלייך החופש?"

"רגיל. נדבר, אני חייב לזוז." אמר וגם הוא נעלם פתאום. דניאל אכן השתנה, לא ראיתי את השינוי המלא שלו, אבל מה שהספקתי לראות משונה ולא מוצא חן בעיניי.

"שבו, תלמידים" מורה לא מוכר נכנס לכיתה שלנו. "אני אציג את עצמי." אמר בחיוך

"איזה חתיך..." ספיר לחשה לי ואני צחקתי. היא הורגת אותי לפעמים, הפשיט שלה למבוגרים זה משהו.

"שמי עומר ואני אהיה המחנך לשנה האחרונה שלכם בתיכון. אני מקווה שנעבור את השנה הזאת בלי בעיות ואם יהיו בעיות, נלמד לעבור אותן ביחד." בחנתי אותו מעט, הוא באמת נראה טוב. אני לא מאמינה, נראה לי שהפטיש של ספיר מדבק.

"אתם יכולים לפנות אליי עם כל בקשה, אני תמיד אהיה פה."

"הוא יועצת?" ספיר לחשה לי שוב ולא יכולתי להחזיק את הצחוק בפנים. עומר המחנך הסתכל עליי בצורה מצחיקה.

"את רוצה לספר לנו מה מצחיק אותך?"

"סליחה, המורה." השבתי לו בחיוך שמנסה להשתלט על הצחוק. עומר חייך אליי והנהן.

"עכשיו נשחק משחק היכרות קטן..." אמר ופישפש בתוך התיק שלו. הוא הוציא דפים לבנים שמצוייר עליהם שעון וליד כל שעה, נמצא קו.

"שמעתי שיש ילדים חדשים בכיתה, אז זה אומר שלא כולם פה מכירים." עומר אמר ואני הסתובבתי לראות אם יש פרצופים חדשים. ראיתי 5 פרצופים לא מוכרים. 2 בנים ו3 בנות.

"ברגע שאגיד לכם, אתם תקומו ותזמינו תלמידים אחרים לפגישה בשעה מסויימת. תנסו שאלו לא יהיו החברים שלכם, ככה תוכלו להכיר כמה שיותר את החדשים." עומר אמר וחילק את הדפים.

לקחתי עט והלכתי לילדה שישבה בסוף הכיתה, לבד. ראיתי שאף אחד לא ניגש אליה, אז לקחתי יוזמה.

"היי." חייכתי והיא הרימה אליי את ראשה.

"היי."

"לורן." התיישבתי לידה.

"אופק" חייכה אליי והשיטה את ידה אליי. לחצתי אותה בחיוך וקבעתי איתה שניפגש בשעה 1.

"משוריינת אצלי ב-1" אופק אמרה בחיוך.

"אין בעיות." חייכתי גם אני וספיר התקרבה אלינו. פיניתי לה את המקום והחלקתי לה כיף בדרך.

"היי."

"היי. מתן." התיישבתי לידו והצגתי את עצמי.

"את גם חדשה פה?" אותו הילד שאל אותי ואני הנדתי את ראשי לשלילה.

"מאיפה אתה?"

"עברתי מחיפה, ככה שאני לא מכיר פה אף-אחד."

"אני אכיר לך את החברים שלי. רואה את זאת?" הצבעתי על פלור  "היא אחת החברות הכי טובות שלי, מצחיקה בטירוף. קוראים לה פלור."

"וזו," הצבעתי על ספיר. "החברה השנייה הכי טובה שלי, שמה בישראל הוא ספיר." חייכתי והוא הנהן.

"איך בת"א בנתיים?"

"מממ... נחמד, לא יותר מזה." רק שלא יהיה סנוב.

"אתה תלמד להכיר אותה. באיזו שעה אתה רוצה להיפגש?"

"אני לא פנוי היום." הרמתי גבה בהתפעלות.

"סתם, אני צוחק." מתן צחק אחרי שהוא בחן את פניי.

"5, מתאים לך?"

"זורם."

"אז מה, לורני?" הא, לורני? כמה זמן אנחנו מכירים, תזכירו לי. סובבתי אליו את מבטי בשאלה.

"איך זה שאין לך חבר?"

"מי אמר שאין לי חבר?"

"לא היית באה אליי סתם."

"אתה רציני?" שאלתי בהלם. מה לעזאזל הוא חש?

"כן, שמעי לורן. אני יודע שאני נראה טוב." מתן התקרב אליי "ואת לא היית באה לשולחן הזה סתם. חוץ מזה, שראיתי את המבטים שלך קודם."

"חחחחחח!!!" צחקתי צחוק מאולץ. "אתה חי בסרט, צא ממנו ומהר."

"אל תכחישי..." הוא אמר והחלטתי שנמאס לי לשמוע את כל הבולשיט שיוצא לו מהפה.

"כשתצא מהסרט שאתה חי בו, תדבר איתי." קמתי והלכתי לי לפלור שישבה לבד.

"אל תשאלי..." התיישבתי לידה.

"את רואה את זה, מאחורינו? עיניים חומות, שיער שטני?" פלור הינהנה.

"חש רצח!" צחקתי ופלור חייכה.

"הוא עושה לי כזה 'לא היית באה אליי סתם, ראיתי את המבטים שלך קודם.'" פלור צחקה וספיר התיישבה לידנו בחיוך, כנראה היא גם שמעה את השיחה על תופס התחת ממקודם.

"מה את מחייכת ככה?" פלור שאלה את ספיר שחייכה מכל מילה שנייה שנאמרה בשיחה.

"אתן לא תאמינו..." ספיר הסמיקה ואנחנו חיכינו להמשך.

"נו...!" זירזתי אותה והיא המשיכה להסמיק ולשתוק.

"אתמול ליאור ישן אצלי...."

"די!!!" פלור התפרצה באמצע.

"מה די?!" שאלתי ללא הבנה.

"שכבנו."

די!!!