אלו הם חיי

מהפרק הקודם:

"מה את מחייכת ככה?" פלור שאלה את ספיר שחייכה מכל מילה שנייה שנאמרה בשיחה.

"אתן לא תאמינו..." ספיר הסמיקה ואנחנו חיכינו להמשך.

"נו...!" זירזתי אותה והיא המשיכה להסמיק ולשתוק.

"אתמול ליאור ישן אצלי...."

"די!!!" פלור התפרצה באמצע.

"מה די?!" שאלתי ללא הבנה.

"שכבנו."

די!!!

הלם טוטאלי.  אחרי חודשיים שהם מכירים, הם שכבו.

בדרך כלל ספיר לא כזו, אבל אני לא יכולה להסביר את המשיכה המטורפת שיש ביניהם. אם נשווה את זה רק לרגע לקשר שלה עם ליעד, הקשר של ליאור וספיר זורם יותר, קליל יותר והמשיכה... אין מה לדבר.

"איך היה?" פלור לחשה לספיר. רק חסר שמישהו ישמע על זה בכיתה וירוץ להפיץ בכל רחבי ביה"ס.

"מדהים. משהו שונה, אחר, מיוחד!" ספיר השיבה במבט חולמני "הוא היה כזה מושלם. שאל לפני כל צעד, בדק אם אני בסדר, אם נוח לי." עשינו פנטומימה של צרחות ונופפנו אחת לשנייה עם הידיים כמו מפגרות – מה כמו? מפגרות. אחרי ההתנהגות הברברית הזאת, פינקנו אותה בחיבוק שיש רק בין חברות. החיבוק היה ארוך יחסית, עד שספיר הפרה את השקט עם היציאה המוזרה שלה.

"מה?" שאלתי למקרה שלא שמעתי טוב.

"יש לו גדול." אמרה והדגישה כל מילה. לא עברה שנייה ואני ופלור צחקנו בקולות. הילדה לא נורמאלית!

"שלום, שלום בנות." ילד לא מוכר התיישב לידינו. חייכנו אליו ובירכנו אותו לשלום.

"אתן גם חדשות פה?"

"סובלות כאן מכיתה ז'." עניתי לו. הילד חייך ובחן אותי עם עייניו.

"אני רום. ואת?"

"פנויה." עניתי לילד בעל העיניים הכחולות שהושיט אליי את ידו.

"וואלה..." רום חייך וספיר ופלור גיחכו למשמע התשובה

"אני צוחקת... לורן." הצגתי את עצמי כמו שצריך וכך עשו גם ספיר ופלור.

"אז מה... יש מצב לפגישה?"

"מתאים לי." פלור הושיטה לו את הדף שלה וקבענו איתו שעות.

***

"קחי." ספיר העבירה לי פתק.

"ממי?" שאלתי והיא הצביעה אחורה. הסתובבתי וראיתי את רום מנופף בקטנה ומחייך אליי.

() אז מה... פנויה אה? ()

היה רשום בפתק. הילד פשוט לא יודע לצחוק!

() את האמת שלא. ()

הסתובבתי לאחור בשביל להחזיר לו את הפתק, בדרך נתתי לו קריצה קטנה.

"ממתי את לא פנויה?"

"כבר שכחת את בן?" שאלתי את ספיר בחיוך והיא הנהנה.

"שכחת?"

"לא, עמה." אמרה והעבירה לי עוד פתק.

() שקרנית. מה אני עד כדי כך מכוער? ()

שונאת תשומי.

נו... נזרום. רק שלא יקח הכל ללב.

()על מה אתה מדבר? הילד הכי חתיך בת"א. ()

"מה זה הפלירטוטים האלה?!"

"ספיר ולורן!" עומר הרים פתאום את קולו.

"סליחה, המורה." ספיר חייכה אליו חיוך מתחנף ועומר הסתכל עליה במבטים בוחנים.

"פעם אחרונה."הנהנו שתינו והוא המשיך בשיעור. אחרי כמה שניות הגיע אליי עוד פתק.

() חנפנית. בואי נסתמס, נמאס לי מהפתקים ...052 ()

נו באמת.

() מה לא תעשה בשביל להשיג את המספר שלי? ()

השבתי לו מבלי לשמור את המספר.

השיעור נגמר ואיתו השיעמום. ירדנו לקפיטריה, קנינו את מה שחשקנו בו והתיישבנו לנו בשולחנות.

"מה עם דניאל?" ספיר שאלה בחשש. כמו שהזכרתי, לא דיברתי על הפרידה הזאת עם אף אחד, אולי מידי פעם עם ברנדון... אבל לא שיחה מעמיקה.

"כלום."

"תפרטי כלום." פלור התחכמה.

"מה אפשר להסביר בכלום? לא קורה כלום עם דניאל, וגם לא יקרה. נקודה."

"נו, מה?!" שאלתי אחרי שהן שתקו והביטו בי.

"לורן?" שמעתי קול מאחוריי. זיהיתי אותו ישר, אי אפשר לשכוח קול שכזה.

"מה?"

"אפשר לדבר איתך?"

"כן, דניאל." הסתובבתי וגיליתי את המבט המבולבל ש-שרר על פניו.

"ביי." זרקתי לעבר פלור וספיר ויצאנו מהקפיטריה. השתיקה הייתה מביכה. אף אחד לא דיבר, אף אחד לא רוצה לדבר, יותר נכון.

"איפה אתה רוצה לשבת?"

"איפה שבא לך." גיחכתי גיחוך חצי עצוב. אני מתגעגעת לימים שלא היינו מתביישים אחד מהשנייה.

אחרי הליכה קצרה, שהרגישה ארוכה מאוד – הגענו למדשאות.

"לא עדיף לשבת על הדשא?" דניאל שאל אחרי שהתיישבתי על אחד הספסלים.

"לורי..." שכבנו אחד ליד השנייה על הגב ודניאל סובב את ראשו אליי. 'לורי?' חשבתי לעצמי בראש, הוא היה קורא לי ככה רק כשהיינו ביחד.

"התגעגעתי אלייך..." מה – דניאל - התגעגע? אליי? אני לא מבינה. איך הוא הגיע למסקנה הזאת פתאום? למה הוא אומר את זה עכשיו וגורם לי להתבלבל כל כך?

"התגעגעתי אלייך כמו שלא התגעגעתי מעולם..."

'אני עדיין מתגעגעת.' רציתי להגיד לו, אבל קפאתי. כאילו שכחתי איך מדברים. הדמעות ירדו בקצב, משדרות את סערת הרגשות שעוברת בתוכי. מה אני עושה עכשיו? הכל עולה מחדש. הכל.

"אני... אני מצטער. אל תבכי." דניאל הצמיד אותי אליו לחיבוק. החיבוק הזה, שעליו כל פעם הייתי חושבת כשהייתי צריכה מעט נחמה. היה לי לאן לברוח, הרגשתי שלמה, מאושרת, מאוהבת.

"הרסתי הכל..." מילמלתי באנחה וחיבקתי אותו אליי בחזרה. החולצה שלו ברגע נסחטה כולה בדמעות שלי, לא רציתי להרפות.

"הרסתי את כל מה שהיה בנינו... הכל, הכל, הכל."

"אני אוהב אותך, את יודעת?" דניאל שאל פתאום והרים את ראשי. הבטתי בעינייו במבט חודר. אלוהים, כמה שהתגעגעתי להביט בעיניים היפות האלה.

"הייתי עצבני באותו היום, לא התכוונתי לכל מה שאמרתי. אני רוצה שנחזור, לורן..." לא נכון... לא נכון. מה אני עושה עכשיו? מה אני עושה עם בן?

"דניאל..." התנתקתי מהחיבוק שלו והוא עקב אחריי במבטו. "אני... אני לא יכולה."

"מה זה 'לא יכולה'?" דניאל הרים מעט את קולו. הסתכלתי עליו והוא נשם כמה נשימות. "לורן, אין דבר כזה לא יכולה. את פה בוכה לי שהרסת הכל, אני בא לדבר איתך, רוצה שנחזור... לשכוח מהכל ואת אומרת לי לא יכולה?"

"אני מצטערת..." מילמלתי וקמתי ממקומי, תליתי את תיקי על הגב והלכתי משם.

***

"היי."

"מישהו מת?"

"למה את שואל?" שאלתי ללא הבנה.

"כי הטונים שלך לא הכי שמחים שיש... מה איתך?" בן שאל.

"סתם, כלום... מה קורה?" שיקרתי.

"בסדר. רוצה להיפגש היום? התגעגעתי."

"אני... יש לי עבודה לעשות ב... מתמטיקה." אמרתי לו את הדבר הראשון שעלה לי לראש. זה מה שחסר לי עכשיו, להיפגש איתו, לשקר לו בפרצוף ולהתנהג כמו ילדה מגעילה.

"אוקיי... אז..."

"נדבר, ביי." ניתקתי מבלי לחכות לתשובה. באמת שאני לא מכירה את עצמי יותר, אני מגעילה את עצמי. למה הפכתי להיות? זו פעם ראשונה שזה קורה לי ואני מקווה מאוד שגם האחרונה. איך נכנסתי לזה? כל כך הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת.

"לורני, בא לך לצאת לאכול גלידה?" ברנדון נכנס לחדר בחיוך.

"ברנדי..." חיבקתי אותו חיבוק מוחץ. הוא דפק פרצוף מבולבל, לא הבין מאיפה נפלתי עליו.

"מה קרה?"

"החיים שלי בזבל."

"עד כדי כך רע לך?" שאל ואני חשבתי על תשובה. אני חושבת שכן, בעצם אני בטוחה שכן. אין דבר יותר נורא מלפגוע בשני אנשים שחשובים לך, יותר נורא מאשר לפגוע בעצמך.

"כן." עניתי בהחלטיות.

"רוצה לספר לי?"

"לא יודעת."

"אני פה תמיד, את יכולה לפנות אליי ברגע שתרגישי שאת מוכנה לדבר על זה." ברנדון אמר והמשיך לחבק אותי.

"אז את רוצה לצאת לאכול גלידה? אולי זה יעביר לך קצת את מצב-הרוח הרע."

"בסדר, אבל אתה משלם." התנתקתי מהחיבוק שלו ופתחתי את דלת החדר.

"למה אני משלם?"

"כי אתה הזמנת אותי." חייכתי בזדוניות והוצאתי אותו מהחדר.

"ממזרה..." שמעתי אותו ממלמל וצחקתי עם עצמי.

החלפתי לחולצה לגופיית ספגטי לבנה ופשוטה, הכנסתי אותה אל תוך המכנסון שלבשתי בבוקר ונעלתי את הבירקנשטוק שלי.

"יאללה... בוא נצא." אמרתי בזמן שאני יורדת במדרגות הבית. ברנדון בלס עוגיות כמו בהמה והינהן. הוא לקח את מפתחות האוטו שלו ויצאנו מהבית.

"גלידה או פיצה?" ברנדון שאל כשהתניע. וואו, איזו "התלבטות".

"מממ... נלך על פיצה."

"כן, מאדאם." השיב לי ברנדון בפלצניות ופנה ימינה לכיוון הפיצריה. בזכות ברנדון והמהירות שהוא נוסע בה, הגענו יחסית מהר.

הזמנו משפחתית חצי פטריות חצי עגבניות. כן, באנו עם תיאבון.

"מה עם עופרי, זה רציני?" שאלתי אחרי שכבר התמקמנו והתחלנו לאכול.

"כן. מה, זה לא מובן?"

"סתום..." חייכתי. "איך היא?"

"כוסית."

"ברנדון!" הבאתי לו כאפה והוא צחק.

"סתם, נו... כיף לי איתה, היא מצחיקה, חכמה, יפה."

"איזה חמוד..." כיווצתי את שפתיי וגבותיי ועשיתי את עצמי בוכה. ברנדון כמעט נחנקת מהפיצה כשראה את הפרצוף הזה.

"את לא נורמאלית, באמת!" ברנדון השתעל ולגם מהקולה שלו. צחקתי גם אני ובדיוק הסתכלתי על האנשים שנכנסו אל הפיצרייה.

"לא נכון..." מילמלתי לעצמי ורציתי להסתתר, אבל זה היה מאוחר מידי, הוא כבר קלט אותי.

~~

"מה עושים בערב?"

"בואו נשב בשכונה כולם, הרבה זמן לא ישבנו יחד." ספיר השיבה לפלור והמשיכה למרוח לק על רגליה.

"זורם, אני שולחת הודעות." פלור ענתה והחלה לשלוח הודעות במסנג'ר לחברים הקרובים.

"להגיד לדניאל לבוא?" שאלה וספיר הרימה את גבתה.

"מה זאת השאלה הזאת?"

"לא יודעת, גם לורן תהיה שם... לא רוצה שהיא תרגיש לא נעים."

"אבל לא נעים להזמין את החברים שלו ואותו לא. קצת טיפשי, כי אח"כ הוא ישמע את זה מהם. לא חושבת?"

"טוב... נזמין אותו, נראה כבר מה יהיה."

~~

"מה יש?" ברנדון הסתובב כדי לראות על מה אני מסתכלת. דווקא לפיצרייה היינו צריכים לבוא?

הוא התקדם לעברנו ובכל צעד שהוא עשה, הרגשתי איך שבא לי לקבור את עצמי מתחת לשולחן.

"היי לורן."

"היי בן." השבתי במבוכה. הרגשתי את החום בלחיי, אני בטוחה שהן סמוקות עכשיו.

"אחלה של עבודה במתמטיקה..." הוא סינן בחיוך מאולץ. נאנחתי וקמתי.

"לא, לא, תישבי. אני לא אפריע לכם."

"אפשר להבין מה קורה פה? מי זה, לורן?" ברנדון שאל. שכחתי שהוא לא ראה אותו אף-פעם, רק שמע עליו מסיפורים.

"אני? אני כבר לא יודע מה אני בשבילה, אם היא יוצאת עם גברים אחרים לאכול פיצה, אחרי שהיא אומרת לי שהיא לא יכולה להיפגש היום כי יש לה עבודה במתמטיקה." בן אמר בטון מובן מאליו. שתקתי, לא היו לי כבר מילים. הכל נהרס לי, הכל התמוטט. בסה"כ רציתי שיהיה לי טוב, שאני אגיע להחלטות נכונות, אבל קרה בדיוק ההפך. הכל נהרס.

"אני אח שלה, לא איזה גבר שהיא הולכת לאכול איתו פיצה." ברנדון התעצבן. בן שתק והסתכל עליי.

"אפשר לדעת למה הוא בא ומדבר אלייך ככה?"

"ברנדון, די." ביקשתי והוא הרים גבה. "בן, אין לי מה להגיד לך..."

"כדי מאוד שיהיה לך. נמאס לי מהמשחקים האלה, לורן."

"תשמע, תתחיל להרגיע את הטונים שלך ותדבר אליה יפה. שמעת אותי?" ברנדון התפרץ.

"לורן, תרגיעי אותו, אין לי זין לשטויות האלה עכשיו." בן אמר בחוסר סבלנות וברנדון קם ממקומו.

"לא, לא, לא. תשב במקום עכשיו." קמתי גם אני ממקומי והשבתי את ברנדון בחזרה. "תחכה פה, אני כבר באה."

Avril Lavigne - Tomorrow

"נו... מה את שותקת עכשיו?" בן אמר בחוסר סבלנות ושילב את ידו. יצאנו לדבר בחוץ, לא רציתי שיהיה שם חיכוכים בינו לבין ברנדון.

"תירגע, זה אלף."

"איך את רוצה שאני ארגע, לעזאזל?!" בן התפרץ. "את אומרת לי שיש לך עבודה במתמטיקה, שאת לא יכולה להיפגש אותי וחמש דקות אחרי זה הולכת לאכול עם "אח" שלך פיצה?!"

"הוא באמת אחי." נאנחתי. "ואני... בן, אני לא יודעת כבר מה עובר עליי..."

"לא יעזור לך לבכות עכשיו."

"די!" הרמתי את קולי. "תפסיק עם ההטפות האלה! אני יודעת שאני לא בסדר, אני יודעת שאני מגעילה, שאני מפגרת, מטומטמת, לא מבינה כלום מהחיים שלה, ילדה קטנה חסרת שכל!" אמרתי בבכי ובן שתק למרבה הפלא.

"אבל לא הייתה לי אפילו כוונה אחת לפגוע..." הנמכתי את קולי "אני לא יודעת מה אני רוצה, אני רק יודעת שאני רוצה שקט. לשכוח מכולם לאיזו תקופה, שהכל יהיה רגוע, בלי דרמות, בלי כל השטויות מסביב... שיהיה לי טוב." ניגבתי את הדמעות, אבל הן ירדו בקצב.

"רע לך?"

"כן, רע לי. בחיים לא היה לי כל-כך רע, בן. רע לי בגלל שאני כבר לא מה שאני מכירה, אני לא אותה לורן. הפכתי להיות משהו שאני שונאת, משהו שמגעיל אותי."

"על מה את מדברת, לורן? את מדהימה."

"מדהימה בתחת שלי." שללתי את דבריו ובן נשך את שפתו התחתונה, לא מבין בכלל מאיפה זה הגיע.

"אני שונאת את זה שאני משחקת בך ככה, פעם אומרת לך שאני רוצה, פעם מחליטה שלא. שאני פוגעת בדניאל. שאני משחקת בשניכם כמו איזו זונה." אחרי המשפט הזה, הבכי התגבר. בן שתק וניגב את דימעותיי.

"איך אתה בכלל יכול לגעת בי אחרי כל הדברים שאני עושה לך?" שאלתי ברצינות.

"כי אני אוהב אותך." פעם ראשונה שהוא אומר לי את זה ועכשיו הכל רע עוד יותר, אי אפשר להסביר כבר את הגועל שהרגשתי מעצמי, אחרי שהוא אומר את המשפט הזה.

"לא, בן. אסור לך לאהוב אותי."

"מה את מדברת שטויות?"

"כי אני רוצה לגמור את הקשר הזה." הפלתי עליו את הפצצה והוא ניתק את המגע בנינו.

"די, אני לא יכולה יותר. אני מצטערת. מכל הלב, באמת. מגיעה לך מישהי אחרת, מישהי שתיתן לך את כל האהבה שאתה רוצה וצריך, מישהי שתהיה איתך ותהיה שלמה איתך."

שתיקה.

"זיינת לי את השכל שאת מגעילה את עצמך, רק בשביל להגיע לזה שאת רוצה לגמור את הקשר הזה. הבנתי אותך."

"לא הבנת כלום. נמאס לי להיות לא אמיתית איתך, להרגיש כמו אחת שמנצלת. אני לא רגילה לזה, אני לא כזאת... אני לא יודעת למה הפכתי, אבל אני לא רוצה להמשיך להיות כזאת. תאמין לי שאתה לא רוצה להיות עם אדם כזה. אני לא שלמה עם עצמי, איך אתה רוצה שאני אהיה שלמה איתך?" בן כאילו חשב על כל מילה שאמרתי.

"אני מצטערת..." מילמלתי ונכנסתי לפיצרייה. כמעט כל היושבים בפיצרייה הסתכלו עליי בעיניים בוחנות. הבכי לא הפסיק, והנשימות שלי היו מקורטעות. נשמעתי כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה האהובה עליה.

"בוא נלך." אמרתי ברגע שהגעתי לשולחן שלנו. ברנדון הרים אליי את מבטו ופקח את עייניו.

"את בסדר, מה הוא עשה לך?!"

"הוא לא עשה כלום. בוא נלך, בבקשה ממך." התחננתי וברנדון קם ממקומו, מחבק אותי אליו. כשבאנו לצאת, בן בדיוק נכנס. הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו עמוק בתוך העיניים, לחשתי לו סליחה ויצאנו מהפיצרייה.

***

"את באה לשבת בשכונה?"

"לא בא לי לצאת." השבתי לפלור שהתקשרה אליי. הייתי עמוק בתוך הפוך, עם מזגן קפוא בחדר וסרטים בדי.וי.די.

"נו, לורן... מה את יושבת בבית כמו זקנה? כן!" שמעתי את אוראל ברקע אומר 'כן'. לא בא לי לראות אף אחד. לא רוצה לצאת.

"את לא מתגעגעת למפגשים שהיינו עושים בגן כולם? כמו פעם." כן, אני מתגעגעת. שם הכרתי את דניאל לעומק, שם התקרבנו.

"לא."

"שקרנית!" פלור צחקה. "יאללה... תתארגני ותצאי עוד רבע שעה, אם לא תגיעי, אני באה למשוך אותך מהשיערות. חבל." חייכתי.

"טוב, אמא. יאללה..."

"ביי, חמודיזה." אמרה וניתקה את השיחה. אולי לראות את כולם באמת יעלה לי קצת את מצב הרוח.

"אמא," קראתי בסלון "אני יוצאת."

"לאן?" היא קראה מהמטבח ואני הלכתי אליה.

"לגן, לשבת עם כולם."

"מאוחר, לורני ומחר יש בי"ס."

"אני לא אחזור מאוחר. שעה, שעתיים ואני חוזרת." נשקתי ללחיה ויצאתי מהמטבח.

"תהיי זמינה!" שמעתי אותה לפני שיצאתי. זרקתי טוב קטן ויצאתי לדרכי.

"לורני!!!" פלור שעטה עליי וקפצה עליי בחיבוק.

"ראית אותי היום." צחקתי ותפסתי את שתי רגליה שעטפו אותי.

"אז מה, מתנשאת." היא ירדה ממני ועשתה לי פרצוף סנובי למדיי. הילדה מטורפת, ללא ספק.

התקדמנו לכולם, כולם היו שם.

"הזמנתי גם את החדשים,  להכיר אותם קצת." פלור לחשה לי אחרי שהגענו. בחנתי את כל הפרצופים, רום ומתן הגיעו גם ואופק ולידה ישבה ילדה מדהימה, לא מוכרת.

"היי." אמרתי שלום כללי וחייכתי.

"לורן..." רום חייך ומשך בידי לשבת לידו. "מה קורה?"

"בסדר, מה איתך?" קמתי ממקומי, לא רציתי לתת לו תחושה שאני זורמת.

"בסדר. שבי, מה את עומדת?"

"נוח לי ככה." אמרתי והתקדמתי לאופק.

"מה קורה?" שאלתי בחיוך. אופק ילדה ממש חמודה. מהרבע שעה שדיברנו בפגישה שקבענו בכיתה, הספקתי לראות שהיא אחלה.

"בסדר. מה איתך?" חייכה ונישקה אותי בלחי.

"מעולה."

"תכירי, אלכס." אופק הציגה את הילדה המדהימה שישבה לידה. אתיופית, קצת גיוון לא יזיק.

"היי, נעים מאוד."

"נעים מאוד, לורן." התיישבתי לידן, דיברנו בנינו וגם ספיר הצטרפה לשיחה.

Evanescence - My Immortal

ואז הוא הגיע. ברגע שראיתי אותו, הרגשתי את הצמרמורות בכל הגוף, איך העור שלי הופך לעור ברווז. בחנתי כל תנועה שלו, איך הוא אומר שלום לחברים שלו, איך הוא מחייך, את הגומה הקטנה שיש לו שצצה לה מדי פעם... את הגוף החסון שלו שגדל והתפתח.

ואז... הוא הגיע אלינו. אומר שלום לאופק ולאלכס ומדלג עליי. אלוהים, איך שזה צבט לי בלב. הרגשתי כאילו לוקחים את הלב שלי, מועכים אותו וזורקים אותו לפח. הוא המשיך לדבר איתן, מעיף מדי פעם אליי מבט ואח"כ מפלרטט מעט עם אלכס.

"אפשר לדבר איתך?" שאלתי אותו והוא הזיז את מבטו אליי.

"לא."

"דניאל..." נאנחתי. אני יודעת שזה מגיע לי, כל כך מגיע לי.

"מה את רוצה שאני אגיד לך, לורן? נדבר ואז מה, תגידי שאת לא רוצה, שאת לא יכולה?"

"תן לי הזדמנות אחת, בבקשה."

"קיבלת אותה כבר, אין לנו על מה לדבר." דניאל השיב לי. אם הוא נתן לי מעט כבוד עד עכשיו, אז הוא זרק אותו בזה הרגע... לאלף עזאזל. אני פשוט שונאת את עצמי.

אי אפשר להסביר בכלל כמה שהתגעגעתי!

אחרי כל כך הרבה זמן, לכתוב ככה... איזו תחושת שיחרור!

אני מקווה שהבנתן אותי ולא כעסתן.

אוהבת מכל הלב. תיהנו מהפרק