אלו הם חיי

מהפרק הקודם:

"תן לי הזדמנות אחת, בבקשה."

"קיבלת אותה כבר, אין לנו על מה לדבר." דניאל השיב לי. אם הוא נתן לי מעט כבוד עד עכשיו, אז הוא זרק אותו בזה הרגע... לאלף עזאזל. אני פשוט שונאת את עצמי.

פרק 23:

המבט הזה... אי אפשר להסביר בכלל את המבט שהתלבש על פניי. כל מה שהיה לי, כל מה שהיה לנו, כבר לא נמצא. בחנתי אותו מכף רגל ועד קצה השיערה האחרונה בראשו. הסתכלתי על העמידה היציבה שלו, על השפתיים המשורטטות והמלאות שלו, שהתכווצו בזמן שהוא דיבר. הרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום, את הדמעות מאיימות לצאת החוצה. קמתי ממקומי והישרתי מבט, אם רק לרגע הייתי ממצמצת, הנהר היה מתפרץ כמו גל צונאמי.

"לורן?" שמעתי את ספיר מאחוריי.

"אני הולכת הביתה."

"מה יש?" היא שאלה, עדיין מאחוריי.

"אני לא יכולה יותר..." לחשתי והסתובבתי אליה. הדמעות כבר ירדו בלי הפסקה.

"היי, היי..." ספיר משכה אותי אליה לחיבוק. הבכי התגבר ברגע שנעטפתי בחיבוק שלה.

"אני כזאת מגעילה..." לחשתי שוב "אני לא מאמינה שזה מה שנהיה ממני, ספיר, אני לא מכירה את עצמי יותר."

"אני מכירה אותך ואני יכולה להגיד לך שאת אחד האנשים הכי טובים, והכי מדהימים שקיימים בעולם הזה."

"את לא יודעת בכלל על מה את מדברת..." התנתקתי מהחיבוק שלה וספיר הסתכלה עליי במבטים בוחנים.

"עזבי... כדאי שאלך."

"חכי." ספיר עצרה אותי. "את רוצה שאני אבוא איתך, שנדבר קצת?" הנדתי בראשי.

"אני רוצה להיות לבד."

"בטוח?"

"מאה אחוז." השבתי לה והסתובבתי אל החבר'ה, רציתי להסתכל עליו בפעם האחרונה הערב. רציתי לראות את הפנים היפות האלה... הפנים שאני יכולתי לנשק אותם עכשיו. תפסתי את המבט שלו והתעמקתי בו, הסתכלתי בלי הפסקה. הוא הסיט את מבטו ממני ואני התחלתי את דרכי הביתה.

כעבור חמישה ימים: 

"את באה?" ספיר שאלה ברגע שעניתי לפלאפון. כל הימים האלה התרחקתי מכולם, לא דיברתי כמעט עם אף-אחד... אפילו מספיר ופלור התרחקתי קצת.

"אני לא יודעת, לא מתחשק לי."

"כל הימים האלה לא התחשק לך, לורן... התרחקת כמו לא יודעת מה וכשמזמינים אותך, את מסרבת. מה נסגר?"

"לא נסגר כלום, פשוט לא בא לי." עניתי כבר בחוסר סבלנות. לא רוצה לצאת למסיבה מחר.

"טוב, לורן. דברי איתי כשתחזרי לעצמך. ביי." ספיר השיבה וניתקה את השיחה. קמתי מהמיטה באי רצון, וירדתי למטבח. הכל משתבש לי בזמן האחרון, שום דבר לא הולך כשורה.

"החלטת לצאת סוף סוף מהחדר?"

"אני צריכה לחיות ממשהו, את יודעת..." סיננתי לאמא והוצאתי פריכיות אורז מהמגירה.

"ומזה את חיה, מפריכיות." היא מילמלה בלעג. גילגלתי את עיניי ועשיתי את דרכי החוצה.

"אפשר לדעת מה יש לך, מה קרה?" אמא עזבה לרגע את חיתוך הסלט "את מוכנה לשתף קצת אותי קצת בחיים שלך?"

"לא."

"מה יהיה איתך? אני לא מבי-"

"לא סיפרתי לחברות הקרובות שלי, אז ש-לך אני אספר?" קטעתי אותה. אמא שתקה, כאילו בלעה את המילים שלה. היא הסתכלה עליי כמה מבטים מאוכזבים ואח"כ התפנתה לחתוך שוב את הסלט.

"תגידי, מה עשית לאמא?"

"מה אתה נכנס כמו חיה?!" הרמתי את קולי על ברנדון שנכנס בלי לדפוק.

"מה עשית לאמא?!" ברנדון הדגיש כל מילה.

"לא עשיתי לה כלום. מה אתה רוצה ממני?"

"תקשיבי לי, על החברות שלך תעשי איזה פוזות שאת רוצה... אבל למשפחה שלך, תתני כבוד."

"נו, מה הקשר להרצאה הזאת עכשיו?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"תראי מה נהיה ממך," ברנדון הניד את ראשו מצד לצד. "באמת שאת מגעילה אותי." הוא השאיר אותי חסרת מילים. איך אפשר בגלל להגיב לדבר כזה?

"תעוף מהחדר שלי." ברנדון לא הוסיף מילה ויצא מהחדר. אני פוגעת בעצמי ובדרך... אני פוגעת באנשים הכי חשובים לי.

ישבתי וחשבתי על הכל, על כמה שאני צריכה להשתנות. אני כל כך מפחדת להיות משהו שאני לא, אבל הפחד הוא זה שמוביל אותי לשם. בגללו אני עמוק בתוך הבוץ הטובעני הזה, לא יודעת איך לצאת, מרגע לרגע אני שוקעת יותר ויותר.

אם לפני כמה חודשים, היו באים אומרים לי שאני אשב בוכה במיטה, בגלל שהתשנתי והחיים שלי כבר לא אותם חיים, הייתי צוחקת להם בפרצוף ואומרת שאין מצב. יש לי הכל... בעצם, איבדתי חלק בדרך. המשפחה התומכת, עדיין איתי, החברות התומכות, עדיין איתי וגם זה משהו שאפשר כבר לבטל, עם המצב שאני נמצאת בו כרגע, האהבה שלי... כבר לא. אחד הדברים החשובים שהיו לי בחיים, כבר לא איתי וזה רק בגללי. לא שקלתי את המעשים שלי וזה מה שקרה. הרסתי הכל.

החלטתי שאני לא משאירה את המצב איך שהוא. אני חייבת להתגבר על הפחד הזה, ללכת ולהתמודד איתו, עד שאנצח אותו. אבל מאיפה מתחילים? אני חושבת שנתחיל במחילה מ-אמא.

"אמא..." לחשתי לה. היא עדיין לא סיימה את הבישולים לארוחת הערב. אמא החליטה להתעלם, או שהיא כנראה לא שמעה. הלכתי אליה וחיבקתי אותה מאחור.

"מה את צריכה?"

"אני מצטערת, אמא." אמרתי לה בשקט והיא נאנחה, מסתובבת אליי ומחבקת אותי חיבוק חזק.

"את מדאיגה אותי, לורן."

"אני יודעת, אני מצטערת... זה לא יקרה יותר."

"את רוצה לדבר על זה?" אמא התנתקה ממני ואני השפלתי את מבטי. לא הרגשתי שאני יכולה לספר לאמא, לא הרגשתי מוכנה להוציא הכל החוצה.

"כשתרצי, תספרי לי. אבל תבטיחי לי, לורן, שאת לא מרעיבה את עצמך" היא אמרה במהירות "אני לא יודעת מה אני אעשה לעצמי, אם יקרה לך משהו."

"אמא, אני לא מרעיבה את עצמי. זה בכלל לא קשור למשקל." ביטלתי את דבריה. "אני פשוט... לא יודעת איך לנסח את זה."

"תבטיחי לי."

"אני מבטיחה לך." חייכתי חיוך קטן כדי להעביר את העבירה המתוחה ואמא ליטפה את פניי בחיוך.

"אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך." חיבקתי אותה שוב ושמעתי את דלת המקרר נפתחת. ברנדון לקח קולה והתכוון לצאת מהמטבח. אני חושבת שגם ממנו אני צריכה לבקש סליחה.

"ברנדון...?"

"נו, ברנדון... תעצור שנייה." רדפתי אחריו, אבל הוא בשלו, ממשיך להתעלם ממני. החלטתי שאני לא מוותרת, הוא ישמע אותי, בין אם ירצה ובין אם לא. עלתי אחריו עד החדר וכשהוא נכנס, הוא כמעט טרק עליי את הדלת.

"באתי להתנצל." אמרתי בזמן שאני מחזיקה את הדלת.

"יום כיפור כבר עבר." ברנדון השיב וסגר את הדלת כמעט עד הסוף.

"ברנדון! די כבר!" הרמתי את קולי. "אני באה לפה בשביל להתנצל ואתה שם זין!" צעקתי שוב כשהדמעות מאיימות לצאת.

"בסדר, תרשמי פתק ותשאירי אותו שם. אני אקרא אחר כך." הוא ענה מבעד לדלת. לפעמים הוא עקשן כל כך, זה לא ייאמן.

"די, בבקשה... תיתן לי להיכנס." התחננתי כשאני בוכה. הוא לא הגיב כמה רגעים ואחר כך הדלת נפתחה.

"מה את בוכה?"

"לך תזדיין." סיננתי והסתובבתי כדי לחזור לחדר.

"נו, אני צוחק..." ברנדון אחז בידי והכניס אותי לחדר. "מה רצית?"

"להתנצל..." ניגבתי את עיניי "אני לא יודעת מה עובר עליי ברנדון, אני לא עושה את זה בכוונה. אני בחיים לא אפגע בכוונה, אתה יודע."

"אני יודע," הוא נאנח "אבל התעצבנתי מכל השבוע הזה, שהתרחקת, שלא הסכמת לשתף אף אחד. פחדתי שקרה לך משהו, שאת מסתירה משהו מעיק."

"אני מצטערת."

"זה בסדר." ברנדון השיב וחיבק אותי. אולי ההתחלה הזאת היא מה שתגרום לשינוי, אי אפשר לדעת. נותר רק לחכות ולראות.

**

"את לא מבינה בכלל כמה אני שמחה שבאת." ספיר חייכה אליי ופלור אישרה את דבריה. אנחנו בכניסה למסיבה הכי המדוברת בעיר. אני בכלל לא הייתי אמורה להיות פה, אבל החלטתי שזה עוד אחד מהצעדים שאני צריכה לעשות, בשביל לחזור למוטב.

"מי פה?"

"מי לא?" פלור ענתה לי בשאלה. יש משהו במה שהיא אומרת. מפוצץ בחוץ, אני בכלל לא רוצה לדעת מה הולך בפנים.

נכנסנו אל המועדון וכמו שאמרתי, אתם לא רוצים לדעת מה הלך בפנים. המקום היה מפוצץ וכל כך צפוף, אבל המוזיקה הייתה מעולה. רקדנו שלושתינו, כמו בכל מסיבה, אנחנו קורעות את הרחבה. חיפשתי אותו בזמן שרקדתי, הוא תמיד ברחבה... הוא זז בצורה מטורפת. באותו הרגע הוא זז בצורה מטורפת עם ברונטית, שחומת עור העונה לשם אלכס. ממה שיצא לי לראות, הם התקרבו המון בשבוע האחרון. אני חושבת שמתבשל שם משהו. העיניים שלי היו שקועות בו, איך שהוא מזיז את האגן. התגעגעתי לזה.

"אל תתני לזה לבאס אותך," ספיר צעקה לי באוזן "תוציאי לו קצת את העיניים." הנדתי את ראשי. לא באתי לפה בשביל דברים כאלה.

"עדיף להשאיר את המצב בנינו כמו שהוא." צעקתי לה בחזרה והמשכנו לרקוד. לא הייתי מפוקסת כמו קודם.

כן, נצמדו אליי בנים שניסו לרקוד איתי, אבל חוסר הזרימה מצידי, העיף אותם בדיוק במהירות שבה הם הגיעו. חוץ ממישהו אחד, שנצמד אליי מאחור ואחז בבטני ברכות מטורפת. משום מה, לו נתתי להישאר, לו נתתי לרקוד איתי. התחושה של האחיזה שלו, כל כך מוכרת לי. אני אפילו לא הסתובבתי כדי לראות מי זה, אבל זה הרגיש לי כל כך נכון.

נכון שהרחתי את ריח האלכוהול שנדף ממנו, נכון שהוא היה שיכור ובראש שלו אולי היו מחשבות מיניות, אבל איך שהוא זז... הוא פשוט משך אותי. 'להסתובב?' שאלתי את עצמי. לא רציתי להסתובב ולגלות משהו לא נעים ואחר כך המצב יהיה מביך.

"דניאל...?" מילמלתי כשהסתובבתי. דניאל חייך אליי חצי חיוך ונצמד אליי עוד. אי אפשר בכלל לתאר את הדופק שלי באותו הרגע. הרגשתי את הלב צונח לתחתונים.

"די," הוא ליטף את פניי "תשתחררי..." הסתכלתי עליו שוב והנחתי את ידיי על לחייו.

"התגעגעתי אלייך," אמרתי לו בזמן ששנינו זזים לפי הקצב "אני אוהבת אותך, דניאל." דניאל לא הגיב, הוא המשיך בשלו. ממשיך לרקוד ולהפנט אותי.

"אתה סולח לי?"

"ששש..." הוא שם את אצבעו על שפתיי וקירב את ראשו אליי. "גם אני אוהב אותך."

הנשיקה הזאת הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי כל השבועיים האלה. אי אפשר להסביר בכלל כמה הנשיקה הזאת פתחה לי את העיניים, כמה היא הזכירה לי את הרגעים היפים והטובים שלנו יחד, את הימים שהיה לי טוב.

"רוצה לצאת, לדבר?" שאלתי את דניאל כשאני צמודה אליו. הוא אחז בידי והוביל אותנו לכיוון היציאה.

"אני מצטער שהתאכזרתי אלייך כל הימי-"

"זה הגיע לי." קטעתי אותו.

"בכל מקרה, אני מצטער."

"אני מצטערת שהרסתי הכל בנינו, שזרקתי את מה שהיה בנינו בשביל שטות." הוא חיבק אותי אליו.

"זה בסדר..." שמעתי אותו מלמל. נשארנו בפוזיציה הזאת כמה דקות. יושבים על הספסל ודניאל מחבק אותי אליו.

"אתה חושב שאפשר לתקן את כל הטעויות ולהחזיר את המצב, כמו שהיה?"

"בואי ניקח את זה לאט," הוא הרחיק אותי ממנו מעט "אני לא רוצה שהכל יתפוצץ." דניאל אמר ואני הנהנתי.

"לא משנה מה יקרה, תדע שאני תמיד שלך."

מקווה שתאהבו!

שבוע מעולה לכולנו.