אלו הם חיי

Sweet Sixteen - Happy Birthday to ME!!! 

מהפרק הקודם:

"אתה חושב שאפשר לתקן את כל הטעויות ולהחזיר את המצב, כמו שהיה?"

"בואי ניקח את זה לאט," הוא הרחיק אותי ממנו מעט "אני לא רוצה שהכל יתפוצץ." דניאל אמר ואני הנהנתי.

"לא משנה מה יקרה, תדע שאני תמיד שלך."

 פרק 24:

"בוקר טוב." בירכתי את פלור שישבה לבד בספסל. היא הורידה את האוזניות מאוזניה וחייכה אליי.

"בוקר טוב, לורני."

"מה איתך?"

"מעולה, מה איתך?" שאלה כשהתיישבתי לידה.

"גם אצלי." חייכתי. אפשר להגיד שהחיוך שלי לא יורד מאז המקרה במועדון. דניאל ואני התקרבנו שוב ואני מרגישה שהכל חוזר להיות כמו פעם. לימים הטובים שלי. ניתקתי קשר עם האנשים שהייתי צריכה לנתק איתם קשר והאנשים האלו, למען האמת, זה רק בן.

אולי אני ודניאל לא חזרנו רישמית, אבל אנחנו יודעים ששנינו שייכים אחד לשנייה, בלי כל מיני פיתויים מסביב. רק אני והוא. החלטנו שניקח את זה לאט. לא יצא לנו להתפנק בנשיקה טובה, כמו פעם. אנחנו פשוט מסתפקים, בואו נאמר כך, בחיבוקים ונשיקות קטנטנות על השפתיים.

מישהו עטף את עיניי מאחור, צחקתי אחרי שהרחתי את גל הבושם שהגיע אליי.

"דנדוש." לא ניחשתי, קבעתי. את הבושם שלו אני יכולה לזהות ממרחקים. דניאל צחק מעט ואז חיבק אותי מאחור.

"התגעגעתי..." הוא לחש לי באוזן. הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו את החיבוק שמגיע לו.

"גם אני..."

"ללכת?"

"מה את הורסת רגעים?" שאלתי את פלור כשאני צוחקת, היא הפריחה לי נשיקה באוויר ונעלמה מהמקום.

"מה קורה?"

"קורה שאני אוהבת אותך יותר מאי פעם."

"חנפנית." דניאל ביטל את דבריי. פערתי את פי ופינקתי אותו בליטוף חזק למדיי על העורף.

"את בהמה." צחק.

"תגיד שאתה אוהב אותי."

"לא רוצה." דניאל התגרה בחיוך.

"ככה?" שאלתי. דניאל יודע בדיוק מה מגיע אחרי ה'ככה' הזה.

"אני אוהב אותך."

"ילד טוב." צחקתי והתקרבתי לנשק אותו.

"לא מתאים, לורן... מה סיכמנו?" דניאל עצר אותי ס"מ לפני השפתיים שלו. אני לא אשקר, אולי אמרנו לאט, אבל אני מתה כבר לנשק אותו כמו שצריך. מה אני אעשה, אי אפשר לעמוד בפניי השפתיים האלה.

"נו, מה את שותקת?"

"סתם..." חייכתי ונצמדתי אליו לחיבוק. דניאל גיחך מעט וחיבק אותי אליו בחוזקה.

"מה עשית אתמול?"

"שמרתי על נהוראי."

"הבן של תמר?" נצמדתי אליו עוד קצת.

"כן." השבתי ושתקנו. הצלצול לא קטע את השקט שהיה בנינו... ובאותו השקט, עלינו לכיתה.

היום עבר כרגיל, חוץ מבחן פתע באנגלית, שלהפתעתי הלך ממש טוב.

"רוצה לבוא אליי?" דניאל שאל אותי כשיצאנו משער ביה"ס.

"אממ..."

"נו, בואי... מה אכפת לך?" הוא אחז בידי והוביל אותנו הרחק מכולם. "ממה את חוששת?"

"משום דבר." את האמת שכן חששתי. אמרנו שניקח את זה לאט ומאז הפעם במועדון, שהשלמנו, אפשר להגיד... לא הייתי אצלו. אני לא יודעת איך זה יהיה כשנינו נהייה סגורים בתוך חדר אחד, עם המתח הזה בנינו. אני אולי מתה כבר לנשיקה כמו שצריך ממנו, אבל אני לא רוצה להיות פזיזה מידי ושנגיע למצבים קצת יותר אינטימיים.

"אני מת עלייך."

"אני יותר." עניתי אחרי מספר שניות והמשכנו ללכת בשקט שאופייני לנו היום.

"אמא!" דניאל קרא ברגע שנכנס לבית. עלמה ירדה במדרגות בטייטס וגופייה פשוטה, עם בקבוק מים בידה.

"כן, מות- לורני!" היא קטעה את עצמה בחיוך והתקדמה אליי בדילוגים קטנטנים ואז... הגיע החיבוק.

"כמה זמן לא ראיתי אותך פה, התגעגעתי!"

"גם אני, עלמה." חיבקתי אותה בחיוך ודניאל הניד את ראשו מצד לצד.

"את מוכנה לעזוב את הילדה, אמא?"

"ששש..." השתקתי את דניאל והוא לקח אותנו הרחק מהסלון, אל החדר שלו.

"אתה כזה בהמה." לחשתי כאני צוחקת והוא קרץ אליי. החדר שלו לא השתנה. מבולגן כמו תמיד, אבל לא במידה שאי אפשר להיות בחדר. הריח הנעים נשאר, הריח שלו... ריח שלא הרחתי אצל אף אחד אחר.

"אני בשירותים, דקה אני חוזר." דניאל הכריז ונכנס אל השירותים בחדרו. המשכתי לחקור את החדר, עד שדבר קטן משך לי את העין. התמונה שלנו, התמונה שלנו מחצי השנה ביחד... הייתה שבורה.

"הייתי עצבני..." שמעתי את דניאל מאחוריי והנחתי את התמונה בבהלה.

"מה?"

"הייתי עצבני וניפצתי את הזכוכית." הוא הסביר את עצמו. "אני אשים מסגרת חד-"

"זה בסדר." קטעתי עם ציחקוק קטן ודניאל חייך אליי.

"את רעבה?"

"את האמת, לא." נשכבתי על המיטה שלו. "אני מתה מעייפות."

"רוצה לישון?"

לא, מה פתאום. לישון אני יכולה בבית." קמתי מהר לפני שאני באמת אירדם על המיטה.

"אבל בא לי לישון." דניאל חיבק אותי וגרר אותנו לכיוון המיטה. צחקתי אחרי שנחתנו על המיטה והרגליים שלנו הסתבכו אחת בשנייה. הסתכלתי על העיניים שלו, שבחנו את פניי. הזמן כאילו עצר מלכת, אני אפילו לא יכולה להסביר את זה. לא שמעתי כלום, לא שמעתי אפילו את השקט, רק את הנשימות שלו. הנשימות החמות שלו. הרגשתי שאנחנו מנותקים מהעולם הזה. ככל שהראש שלו התקרב יותר, ככה הרגשתי יותר מנותקת מהמציאות וכשהשפתיים נפגשו... הרגשתי אלוהית, טהורה. הפרפרים בבטן חגגו והלב רקד לו בצורה מטורפת. מעולם לא התרגשתי בצורה כזו מנשיקה שלנו, לא התרגשתי ככה מנשיקה בכלל. הידיים שלו סרקו את כל הפלג גופי העליון, כאילו בודקות שהכל במקום.

"רזית." דניאל אמר אחרי שניתק את המגע בין השפתיים שלנו.

"מה?" שאלתי כדי לוודא ששמעתי נכון. לא חשבתי בחיים שהוא ישים לב לדברים כאלה.

"אמרתי שרזית."

"אוקיי..."

"מה אוקיי?" הוא התרומם מעליי. "את...?" שאל עם מבט חושד.

"אני לא מרעיבה את עצמי." עניתי. "זו הייתה תקופה קשה, תאמין לי שהדבר האחרון שחשבתי עליו, הוא אוכל."

"תבטיחי לי." צחקקתי למשמע האימרה שלו.

"מה את צוחקת? תבטיחי לי."

"זה בדיוק מה שאמא שלי אמרה." הסברתי את הצחקוק.

"גם היא שמה לב, סימן שבאמת יש משהו."

"נו, באמת..." ביטלתי את דבריו ונשכבתי שוב על המיטה.

"נו, אם אין כלום, מה הבעיה להבטיח לי?"

"מבטיחה." עניתי ועצמתי את עיניי. הידיים שלו נכרכו סביבי והמחשבות לא הפסיקו. ההרגשה הזאת, הנשיקה הזאת לא יוצאת לי מהראש. בין החיבוק החם שלו והנשיקות על העורף, נירדמתי.

***

"בוקר טוב לאישה של חיי." שמעתי את דניאל וצחקתי.

"בוקר טוב. מה השעה?"

"השעה לקום." דניאל משך מעליי את השמיכה. "אמא הכינה אוכל, בואי."

"דקה." קמתי מהמיטה והלכתי אל השירותים, בדרך גם צחצחתי שיניים עם האצבע.

"וואו, עלמה, אין מצב שאני מסיימת את כל זה." אמרתי ברצינות אחרי שראיתי את כמות הקוסקוס שהיא מזגה לי לצלחת.

"נו, תראי איך רזית, תאכלי קצת!" עלמה השיבה לי ואני סובבתי את מבטי לדניאל. הוא שלח לי מבט של 'אמרתי לך.' ואני בעטתי בו מתחת לשולחן.

"איי..." דניאל נאנח מכאבים. נראה לי שהגזמתי.

"מה יש?" עלמה שאלה ודניאל הניד את ראשו.

"את מתה..." הוא לחש, כיווץ את פניו ואני נתקפתי צחוק. אחרי שעלמה מזגה לכולם אוכל, ישבנו לאכול.

"אבא התקשר." עלמה אמרה באמצע הארוחה. דניאל נחנק מעט מהקוסקוס.

"אין לי אבא." דניאל ענה והניח את המזלג בעצבים.

"דניאל... עבר הרבה זמן מאז."

"אמא! אני לא מאמין שאת אומרת את זה!" דניאל קם בהפגנתיות.

"אל תצעק." עלמה ענתה והפסיקה גם היא לאכול. אף פעם לא שאלתי על אבא שלו, או למה אני לא רואה אותו בבית.

"מה אל תצעק?!, מה?! אני שונא את בן האדם הזה. לא קוראים לו אבא מבחינתי, הוא לא אבא שלי." עלמה נאנחה. "מה הוא רוצה בכלל?!"

"שתבוא לבקר אותו."

"ישלמו לי מליונים ואני לא אלך לבקר את הבן זונה הזה." דניאל מלמל. המשכתי להסתכל על המתרחש, מבלי להבין כלום. כנראה שאבא שלו עשה משהו ממש חמור, אם דניאל מתכחש אליו ככה.

"אני... אני חושבת שאני אלך." קמתי מהכיסא.

"לא, לא תישארי ותשמעי את המשך השיחה." דניאל אמר בגיחוך מזלזל. "שהוא היה מפרק את אמא שלי במכות והיא עוד רוצה שאני אלך לבקר אותו."

"מה...?" שאלתי כשאני קצת מבוהלת מהעניין. דניאל היה עצבני בצורה מטורפת, יכולתי לראות לו אש בעיניים. הוא זרק מבט מאוכזב לאמא שלו ועלה לחדרו.

כן, הגיע הזמן לפרק.

אחרי שהשריפות בחיפה נגמרו, ישבתי וכתבתי את הפרק הזה. שהמחשבות שלי נטו בפרק.

אני מקווה שתאהבו אותו!

חג שמח ♥