אלו הם חיי

מהפרק הקודם:

"אני... אני חושבת שאני אלך." קמתי מהכיסא.

"לא, לא תישארי ותשמעי את המשך השיחה." דניאל אמר בגיחוך מזלזל. "שהוא היה מפרק את אמא שלי במכות והיא עוד רוצה שאני אלך לבקר אותו."

"מה...?" שאלתי כשאני קצת מבוהלת מהעניין. דניאל היה עצבני בצורה מטורפת, יכולתי לראות לו אש בעיניים. הוא זרק מבט מאוכזב לאמא שלו ועלה לחדרו.

פרק 25:

"עלמה... אני..." גימגמתי. ניסיתי למצוא את המילים הנכונות.

"תעלי אליו." עלמה חייכה אליי ואני הנהנתי. עליתי אל החדר של דניאל ותיקתקתי בעדינות.

"מה?!" דניאל השיב בעצבים מבעד לדלת.

"זו לורן, אפשר להיכנס?" שאלתי ולא שמעתי תשובה, אחרי כמה שניות החלטתי להיכנס. ראיתי את דניאל שוכב עם גבו לכיוון התיקרה, כשפרצופו עמוק בתוך הכר.

"דנדי..." לחשתי והוא המשיך לשכב מבלי לעשות כלום. החלטתי להשאיר אותו לבד, לחשוב על כל מה שקרה כרגע, אז אספתי את הדברים שלי.

"תתקשר אליי כשאתה רגוע ורוצה לדבר." הוא הוציא את ראשו מהכר והסתכל עליי.

"אני אוהב אותך..." דניאל אמר בשקט ואני חייכתי אליו, הפרחתי לו נשיקה באוויר ויצאתי מהחדר.

בוקר שלמחרת.

אתמול לא יצא לי לדבר עם דניאל אחרי מה שקרה. החלטתי לתת לו את הספייס שלו ואת הזמן שלו למחשבות. והנה הגיע לו יום שישי, היום האהוב עליי בשבוע. ריח הסופ"ש כבר באוויר, והכי מנחם אותי בכל העניין, זה שאנחנו לומדים רק 4 שעות היום.

"תצאי." זו הפקודה שקיבלתי מספיר ברגע שעניתי לפלאפון.

"כן, המפקדת." השבתי כמו חיילת טובה, ונעלתי את סנדליי. לפני שיצאתי מהחדר, הצצתי במראה שתלויה לצד הארון, ואת האמת? אהבתי את איך שנראתי באותו היום. לבשתי ג'ינס סקיני, גבוה ולתוכו דחפתי חולצה לבנה. החזייה נתנה פוש-אפ קטנטן, וזה יצר מראה של מחשוף, שמשאיר טעם של עוד. הבוקר לא התאפרתי כל כך, רק מרחתי מסקרה על הריסים ועיתרתי את שפתיי בלובלו אדום ובוהק.

"או-אה!" חייכתי בהתלהבות כשראיתי את הג'יפ של ליאור חונה מחוץ לבית.

"תודה לך, אלוקים." אמרתי ברגע שנכנסתי לאוטו.

"בוקר טוב." ליאור בירך אותי בחיוך, ואני בירכתי אותו בחיוך מרוצה עוד יותר.

"מה קורה, ספיר?"

"דבש." ספיר חייכה. איזה כיף להתחיל בוקר שכולו חיוכים.

"מה עם דניאל, שובבה? שמעתי שהיית אצלו אתמול." ספיר דיברה בקול ממזרי שמחפש רכילות, משהו שהצחיק אותי מאוד.

"תנחשי."

"נו...!" ספיר האיצה בי לספר. ליאור נאנח והניד את ראשו מצד לצד.

"התנשקנו."

"די!" היא הרימה את קולה בהתלהבות, והסתובבה מהמושב שליד הנהג, אליי. ליאור שהיה מזועזע מהעניין, השתיק אותה.

"אני נשבע, שאתן מטורפות!" הוא אמר מזועזע ופנה לכיוון ביה"ס.

"להית', אהוב שלי." ספיר נישקה את שפתיו, נישקה ונישקה, נישקה ולא הפסיקה. בסופו של דבר, החלטתי שסרט הפורנו הזה הספיק לי, ויצאתי מהאוטו, לא לפני שאמרתי להם שימצאו לעצמם חדר. התחלתי את דרכי אל שער ביה"ס, וספיר הדביקה את הפער שנוצר בנינו.

"היי, ראיתם את דניאל?" שאלתי את קבוצת הבנים, שאוראל ואדם היו חלק ממנה. אוראל אמר שהם יושבים פה כבר קרוב לחצי שעה, ולא ראו אותו נכנס דרך השער. חשוד, הייתי אומרת. דניאל תמיד מגיע עם הבנים. כנראה שהוא החליט לקחת לו יום חופש. –בוקר טוב?- שלחתי לו אסמס. אני לא כל כך יודעת מה המרגש שלו מאז אתמול. אני בטוחה שהאסמס שיקף את המצב.

-למה את שואלת?- דניאל השיב לי אחרי כמה שניות. –כדי שתענה לי אם בוקר טוב, או לא.- שלחתי. ­–למה שלא יהיה טוב, קרה משהו?- הוא מוזר היום, ללא ספק. ­–לא קרה כלום...- השבתי לו. סיימתי השיחה ככה, לא שאלתי למה הוא מוזר, לא רציתי שזה יגרור אותנו לאיזה ויכוח קטן. כן, אני חוששת... סוף-סוף המצב בנינו טוב, אני לא רוצה ששום ריב קטן וחסר חשיבות, יהרוס את זה.

הצילצול נשמע ברקע וכל התלמידים עשו את דרכם אל הכיתות.

"בייב!" שמעתי מישהו קורא מאחוריי, ואח"כ כבר הרגשתי זוג ידיים גדולות מכסות את עיניי. מיששתי אותן מעט ואז צחקתי.

"מי זה?"

"אני לא מאמין שאת כבר לא מזהה אותי!" שמעתי את הקול המתוק של טומי.

"טומי," הסתובבתי וחיבקתי אותו. "התגעגעתי." אמרתי בתוך החיבוק החם שלו. טום נסע לשבוע לאילת, עם המשפחה. ההורים שלו חשבו שאולי זה יעזור לשפר את היחסים ביניהם. אבל אתמול כשדיברתי איתו, הוא אמר שהמצב עדיין אותו מצב, הריבים ממשיכים והגירושים בדרך.

"וואו, איזה צבע!"

"ראית מה זה?" טום אמר בהתלהבות.

"בכוונה חולצה לבנה, אה?" צחקתי וחיבקתי אותו שוב.

"כן, שיראו את השיזוף שלי." טום אמר בחיוך ואורנה קטעה את הרגע המרגש וציוותה עלינו להיכנס לכיתה. חצי שעה אחרי תחילת השיעור, דניאל נכנס לכיתה.

"סליחה על האיחור." הוא אמר בנימוס וחייך חיוך מתחנף.

"שום סליחה. אתה יודע שזה כבר נרשם כחיסור?" שטן היא נהייתה, האורנה הזאת. דניאל מחק את החיוך המתחנף שלו, מילמל 'תרשמי מה שבא לך' והתיישב במקומו. אורנה בחנה אותו כמה שניות ואח"כ חזרה להמשך השיעור.

מהרגע שדניאל נכנס אל הכיתה, איבדתי כל ריכוז בשיעור. הפנתי 101% ריכוז אליו. העיניים שלי לא ירדו ממנו, בחנתי אותו... לראות שהכל בסדר. הוא בסדר, חוץ מהעיניים האדומות שלו והעצובות שלו, שהחליפו את מקומן של העיניים השמחות. הצילצול הגיע וכך גם סוף השיעור. דניאל קם בזריזות מהכיסא והעיף מבט קטן אל הכיתה. חייכתי אליו מעט כשהמבט שלו נתקע עליי, הוא סימן לי עם ראשו שאני אבוא איתו ויצא מהכיתה. סידרתי את כל הדברים שלי בתוך התיק, לקחתי פלאפון ויצאתי מהכיתה גם כן. הוא חיכה לי, וברגע שיצאתי, הוא התחיל ללכת. הלכתי אחריו, מסתכלת לאן הוא מוביל אותי. בסופו של דבר הגענו לאחוריי ביה"ס, ודניאל התיישב באחד הספסלים. השתיקה הייתה מעיקה, מין שקט לא מובן כזה.

"קראת לי בשביל שנשתוק?" שאלתי בגיחוך קטן ודניאל חייך אליי. הוא עטף את מותניי והצמיד אותי אליו לחצי חיבוק.

"אני מצטער שהיית צריכה לשמוע את זה, לא הייתי צריך להכניס אותך אל תוך הסיפור הזה." הוא אמר בקול שקט ומתוק ואני התרכבלתי כמה שיותר בחיבוק שלו.

"אל תגיד את זה," ליטפתי מעט את ביטנו מתחת לחולצה. "זה לא לעניין שאני לא אדע מהסיפור הזה. אתה דניאל שלי, החבר שלי, האדם שאני יודעת עליו הכל." השבתי ודניאל הצמיד את שפתותיו אל ראשי ונתן לי נשיקה ארוכה. הרגשתי שהוא מסניף אותי. בית החזה שלו עלה וירד בקצב איטי.

"אני מת מהריח שלך..."

"אני עד כדי כך מסריחה?" דניאל צחק למשמע התשובה.

"הכי מסריחה בת"א."

"דניאל!" הכיתי אותו בבטנו והוא בתגובה צחק יותר.

"דיברתי איתה על זה, שוב. היא אמרה שאני אלך לבקר אותו, בכל זאת." דניאל אמר כשנינו מלטפים אחד את השנייה מתחת לחולצה, לא משהו רציני. הוא ליטף אותי מעצם האגן, עד המותניים וחזרה.

"אני אפילו לא צריכה לשאול על התשובה שלך," אמרתי בשקט "בא לך לספר לי עליו?"

"אין מה לספר עליו." הוא השיב במהירות.

"ובכל זאת?"

"כשהייתי קטן, הערצתי אותו. הוא היה איש חזק, מגן על המשפחה שלו, כמו אריה... עד שהוא התמכר לאלכוהול, הוא הפך להיות אדם אלים. הוא היה חוזר מהעבודה, ומוציא על אמא שלי את כל העצבים. כל דבר שעמד בדרכו, הוא פשוט היה מעיף עליה." דניאל עצר והתנשם בכבדות. הרמתי את מבטי אליו וראיתי את העיניים שלו מוצפות בדמעות.

"הייתי רואה את זה והייתי כועס על עצמי, שאין לי את האומץ לעמוד מולו. פחדתי, לורן. כמו איזו נקבה, פחדתי." חיבקתי אותו כל כך חזק. הוא השעין את ראשו עליי ופשוט בכה בשקט.

"יום אחד, הוא הרביץ לה כל כך חזק, שהיא אושפזה במצב קשה בביה"ח. באותו הרגע, כבר לא יכולתי לשתוק... סיפרתי לאביאל באחד מהסופ"שים שהוא חזר מהצבא. בהתחלה הוא לא האמין לי, כי האבא המזדיין שלי שיקר שהיא נפלה במדרגות." לא האמנתי שבן אדם סבל ככה מאבא שלו. זה אבא, אחד האנשים שאמורים לשמור אותך מכל הרע שבעולם.

"אתה לא רוצה לדבר על זה?" שאלתי כשראיתי שהנשימות שלו הפכו עמוקות יותר.

"זה בסדר." דניאל אמר, מנסה לחייך וממשיך ללטף את המותן שלי.

"אפילו הרופאים חשדו ואמרו לאביאל לבדוק את זה, שזה לא יכול להיות שהיא נפלה והיא כולה חבולה ככה. אביאל לקח אותי איתו למשטרה וסיפרתי הכל... אמא אימתה את כל הסיפור ונתנו לו רק 4 שנים בכלא." דניאל סיים את במין טון לא מאמין. הוא לא האמין שנתנו לו, אחרי כל זה, רק 4 שנים. אף פעם לא תיארתי לעצמי שדניאל עבר משהו כזה. הוא אדם כל כך שמח, תמיד מחייך.

"אל תרחמי עליי." הוא פלט מפיו.

"מה פתאום...?" שאלתי-קבעתי. אני שונאת שמרחמים עליי, זו אחת הסיבות שאני לא מרחמת על אנשים.

"לא יודע. במשפחה תמיד אומרים לי 'מסכן, איך הוא עבר את זה...'"

"אל תדאג." חיבקתי אותו אליי חזק.

"תודה, לורי." הרגשתי את החיוך שלו בדיבור. יש דברים שפשוט לא צריך לראות בשביל להבין. חיבקתי אותו כל כך חזק, רציתי להעביר לו את כל האהבה שיש. החיבוק התארך מרגע לרגע וכך גם הליטופים.

"אם רק היינו בבית..." דניאל לחש באוזניי ואני קפאתי למשמע המשפט הזה. המשכתי לחבק אותו מבלי לומר מילה. אני יודעת שהמתח המיני בנינו, הולך ומתעצם, אבל אני בטוחה שברגע שניקח את העניינים יותר מידי מהר, ברשמיות... הריבים יחזרו.

"אני מצטער אם הבהלתי אותך, מקודם." דניאל פנה אליי בסוף היום, כשהכנסתי את כל הציוד אל תוך התיק.

"אל תצטער." חייכתי ותליתי את התיק על גבי.

"מה את עושה בערב?"

"נראה לי אני אצא עם הבנות. מזמן לא בילינו ביחד, רק שלושתינו." דניאל הינהן והמשיך ללכת לידי בשתיקה.

"מה קרה?"

"סתם... רציתי להיות איתך הסופ"ש הזה, אבל לא נורא. תצאי עם הבנות." הוא חייך ונתן לי נשיקה קטנה בלחי שהעלתה לי חיוך.

"טוב... אז, אני אדבר איתך." דניאל אמר כשהגענו אל דלת ביתי.

"בטח. שבת שלום."

"שבת שלום." הוא בירך אותי בחיוך והצמיד אותי אליו מהמותן. הוא נישק אותי נשיקה שמשאירה טעם של עוד והשאיר אותי לעמוד בפתח הבית, בוהה בדמותו הולכת ונעלמת.

דניאל המשיך אל ביתו, לורן רצה במחשבותיו בכל רגע. הוא רצה כבר להתקדם. למרות שהחליטו לקחת את זה לאט, הוא הרגיש שהוא לא עומד בזה.

הוא נכנס אל ביתו, התמהמה קצת עם המראה שנמצאת במבואה שבפתח ביתו ובסופו של דבר, נכנס אל הסלון.

ברגע שהוא הבחין בדמות שיושבת על הספה שבביתו, הוא הרגיש את האוויר חומק מריאותיו.

היום בביה"ס, תקפה אותי מוזה מטורפת... כתבתי את מרבית הפרק בכיתה.

מקווה שתאהבו!

קריאה נעימה ♥