מהפרק הקודם:
דניאל המשיך אל ביתו, לורן רצה במחשבותיו בכל רגע. הוא רצה כבר להתקדם. למרות שהחליטו לקחת את זה לאט, הוא הרגיש שהוא לא עומד בזה.
הוא נכנס אל ביתו, התמהמה קצת עם המראה שנמצאת במבואה שבפתח ביתו ובסופו של דבר, נכנס אל הסלון.
ברגע שהוא הבחין בדמות שיושבת על הספה שבביתו, הוא הרגיש את האוויר חומק מריאותיו.
פרק 26:
"בייב... תירגע, בבקשה!" בכיתי מרוב הלחץ. דניאל היה כל כך עצבני, העצבים של היום לא משתווים בכלל לעצבים של אתמול.
"אני לא יכול... אני לא יכול!" דניאל העיף את שלט הדי.וי.די על הקיר בעצבים. "אני שונא אותו!" הוא צעק בחוזקה ואני התכנסתי בעצמי. הייתי כל כך מבוהלת מהעניין.
"בבקשה, תירגע..." מילמלתי בבכי ודניאל נשכב על המיטה כשהוא חובט בה באגרופיו. הוא סינן כל כך הרבה קללות, בדקה מסכנה אחת. כל השנאה שבעולם הייתה בתוך גופו. הוא המשיך לחבוט במיטה בעצבים ולזרוק קללות לאוויר.
"די..." אחזתי בו והדמעות בפניו החלו לזלוג. דניאל הסתכל לי חזק בעיניים ומילמל כמה דברים לא מובנים.
"אני מצטער... אני מצטער שהיית צריכה להכיר את הדפוק הזה. אני לא מאמין שזה אבא שלי..." הוא בילגן את שיערות ראשו. "אני לא מאמין שהרשתי לך לראות אותי במצב כזה."
כמה שעות קודם לכן...
"מה הוא עושה פה, אמא?!" דניאל צרח בעצבים בחלל הבית. עלמה ירדה במדרגות אל תוך הסלון והנידה את ראשה מצד לצד.
"לא היית צריך לחזור מאוחר יותר?" היא שאלה בבהלה, לא ציפתה שהם יפגשו.
"אל תזייני לי בשכל! מה הוא עושה פה?!" הוא המשיך לצרוח ואביו קם ממקומו.
"אל תצעק על אמא שלך."
"מי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות, אחרי שהיית מפוצץ אותה במכות, אה?!" דניאל התקרב אליו ודחף אותו.
"אני אבא שלך."
"מבחינתי, אבא שלי מת. אין לי אבא." דניאל אמר בקול צלול ושונא לעבר אלי, אביו.
"תירגע." אלי דיבר אליו בטון מאיים ודניאל גיחך גיחוך מזלזל.
"תירגע, תגיד למי שאתה רוצה, לא לי. נגמרו הימים שפחדתי ממך, אבא." דניאל השיב לו וראשו עף הצידה, מעוצמת הסטירה שאביו הביא לו.
"למה אתה מרים יד על הילד?!" עלמה התערבה ורצה אליהם. אלי הרחיק אותה עם ידו ודניאל הרים את ראשו אליו, מכווץ את אגרופיו.
"בן של זונה..." הוא מילמל לפני שהנחית על פניו את אגרופו בעוצמתיות, בשנאה. אלי הרים את ידו שוב, אבל מישהו עצר אותו מאחור.
"תעוף מפה." הוא שמע קול צלול ונמוך. הוא הסתובב וגילה לפניו את אביאל, גבוהה וחסון. אלי גיחך מעט, משתחרר מהאחיזה שלו וממשיך לעמוד במקום, מסתכל על שניהם.
"מה לא מובן? תעוף מפה." אביאל חזר על עצמו ודחף אותו לכיוון הדלת. דפיקות נשמעו ואח"כ הדלת נפתחה, מגלה את לורן עומדת בפיתחה.
עמדתי בפתח הדלת, בוהה בכל האנשים שבבית. כולם היו מבועתים, בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש. ראיתי איש מוכר, בחנתי אותו, מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי. אותם העיניים, אותו השיער, אותם תווי פנים... דניאל פשוט העתק שלו.
"אני אשער, שאת חברה של אחד הבנים שלי." אותו אדם חייך חיוך מזוייף למדיי.
"תעזוב אותה." דניאל התקרב אליי ואחז בידי. "תעוף מפה כבר, אף אחד לא רוצה אותך פה." הוא דיבר בזעם. אותו אדם גיחך בזילזול ודחף את דניאל בדרכו החוצה.
"תלמד לכבד את ההורים שלך." אמר וטרק את הדלת ביציאתו. הייתה דממה לכמה שניות וכולם הסתכלו אחד על השני, עד שדניאל שיחרר צרחה שהשתיקה את השקט.
**
סוף-סוף הוא נרדם. אחרי כל הרבה זעם וקללות, הוא הצליח להניח את זה בצד לכמה זמן ולהירדם. חשבתי על מה שהוא סיפר לי לפני חצי שעה. איך האדם החולני הזה מעיז לחזור, להכות אותו ולהטיף לו על כך שהוא לא מכבד את ההורים שלו. מצד אחד אני מבינה את דניאל, על כל הזעם, על השנאה. איך אפשר שלא לשנוא בנאדם שעשה רע לך ולמשפחה שלך?
מצד שני, אני לא יכולה להבין אותו. אף-פעם לא חוויתי דבר כזה, או דומה לזה. אני יודעת שזה סותר, אבל זה לא דבר שאפשר להעמיד את עצמך במקומו, עד שאתה לא חווה את זה.
אני לא פה כי אני מרחמת עליו, אני לא חושבת שהוא מסכן. אני פה כי אני רוצה לעבור איתו את כל העליות והמורדות... וגם כי עלמה שלחה לי אסמס שדניאל צריך אותי, בדחיפות. 
התיישבתי לידו ודניאל אחז בידי, משכיב אותי לצידו.
"חשבתי שנרדמת..."
"אני ער רק כמה דקות," דניאל ענה לי בקול צרוד ועטף אותי בחיבוק. "תישני איתי..." הוא לחש באוזניי.
"איך אני יכולה בכלל לסרב לך?" שאלתי והוא חייך, עוצם את עיניו ונושק לראשי.
"למה באת?" דניאל שאל אחרי כמה שניות שאנחנו מתכרבלים.
"עלמה שלחה לי הודעה, היא אמרה שאני אגיע בדחיפות." הסברתי את הגעתי בדיוק באמצע.
"משוגעת האמא הזאת..."
ככה העברנו את משך הדקות, בחיבוק חם, עד שנרדמנו שנינו.
הימים עברו ועברו... דניאל רק התחזק נפשית מהמקרה שקרה לפני שבועיים. בנינו? בנינו המצב הרבה יותר טוב, אנחנו בדרך לחזרה רישמית... אני חושבת. אפשר להגיד שאנחנו תקועים אחד בתחת של השנייה, כל היום אנחנו ביחד. כשאני בלעדיו, אני מבלה זמן איכות עם פלור וספיר.
הפלאפון שלי צלצל, מודיע לי שהתקבלה הודעה חדשה. –מה איתך?- קראתי את שמו של שולח ההודעה כמה פעמים, מנסה לצאת מההלם. –בסדר. מה איתך?- החזרתי הודעה קרירה, בלי שום רגש. אני לא יודעת לאן האסמסים האלה יובילו. צרות? יש מצב. -גם אצלי. יש מצב שאני אראה אותך השבוע?- קיבלתי עוד הודעה. הלב שלי פעם ופעם, לא רצה להפסיק להאיץ. דפיקות חלשות בדלת החזירו אותי למציאות ואז ראשו של דניאל הציץ אל החדר.
"היי..." הוא חייך וסגר אחריו את הדלת.
"מה קורה?" שאלתי בחיוך והוא נשכב על המיטה, אפילו לא טורח לענות וכבר שפתיו ניגשו למשימה.
"אצלי הכל בסדר." השבתי לו בציניות כשהתנתקנו. הוא צחק מעט ואז התרומם מהמיטה. הסתכלתי על גופו, בוחנת איך הוא השתנה... הידיים שלו הפכו שריריות יותר, הוא גבה בטירוף. הכתפיים הרחבות שהיו לו לפני כן, התרחבו עוד. הזיפים החומים שעיטרו את פניו, הקנו לו מראה סקסי במיוחד. הוא פשוט הפך להיות גבר.
"רק תנגבי את הריר..." דניאל אמר כבדרך אגב, אחרי שבחנתי אותו מכף רגל ועד ראש. הפלאפון שלי הודיע ששוב התקבלה הודעה חדשה, עוד הודעה חדשה ממנו.
"גיחי..." עניתי בחיוך מאולץ על ההערה של דניאל. -אני יודע שחזרת לחבר שלך, אני רק רוצה לראות מה איתך.- קראתי את ההודעה, עד שהרגשתי את דניאל נוחת על המיטה בתנופה, סגרתי את חלון ההודעות והנחתי את הפלאפון לצידי.
"מי כבר שלח לך הודעה, שאת ככה בהלם?" דניאל שאל בציניות ולקח את הפלאפון לידיו.
"בן..." נאנחתי והוא הרים את מבטו אליי.
"וואלה. אתם בקשר?" שאל בטיפת אכזבה והמשיך לסייר בהודעות.
"לא."
"מה ענית לו כשהוא רצה להיפגש?"
"לא עניתי. אח"כ הוא שלח את ההודעה האחרונה." הסתכלתי עליו, בוחנת את פניו המאוכזבות.
"אין בנינו כלום." אמרתי ואחזתי בידו. הוא לא הגיב בחזרה, הוא שידר קרירות. עד שהמצב כל כך יפה, עד שטוב לי... הודעה קטנה וחסרת חשיבות, פגעה בהכל.
"נו, מה את רוצה שאני אגיד לך?" דניאל זיפזפ בערוצים והמשיך לשכב על המיטה, מבלי לעשות כלום.
"אתה באמת חושב שאני אעשה דבר כזה, אחרי שהמצב בנינו סוף-סוף בסדר?" שאלתי ולא זכיתי לתשובה. נאנחתי בעייפות וקמתי מהמיטה, לוקחת את המגבת שלי ונכנסת אל המקלחת.
באיזה שהוא מקום, זה התחיל להימאס עליי, כי אני משתדלת, אני לא עושה שטויות. לרגע אחד לא פזלתי לצדדים. כל השבועות האלה הייתי מרוכזת אך ורק בדניאל, ואף לא מחשבה אחת קטנה על בן. אבל עכשיו... ברגע שבן שלח הודעה, כאילו כל ההשקעה שלי נזרקה לפח. מה שווה שאני אשקיע, אם בסופו של יום דניאל בכלל לא מאמין לי?
לא מיהרתי במקלחת, שיחכה. הוא יכול גם ללכת אם הוא רוצה. סיבנתי את הגוף וחפפתי את השיער, כמה וכמה פעמים. אחרי שהרגשתי שכבר מציתי, סגרתי את זרם המים והתעטפתי במגבת הסגולה שלי. כשפתחתי את דלת המקלחת שמובילה אל החדר, הבחנתי בדניאל מקליד משהו בפלאפון, ואח"כ שם את הפלאפון על המיטה.
"נתראה." הוא זרק אל האוויר ויצא מהחדר. הלכתי אל המיטה, מבלי להחזיר לו תשובה ובדקתי את הפלאפון. גיליתי להפתעתי שהוא שלח הודעה לבן. –תעזוב אותה, היא לא רוצה שום קשר איתך.- יצאתי מההודעה ונשכבתי על המיטה, כבר לא אכפת לי מכלום. נמאס לי לתת דין וחשבון כל פעם. אני יודעת שאני זאת שדפקה את הקשר הזה, שבגללי נפרדנו סופית. אבל אני לא יכולה להאשים רק את עצמי, גם דניאל לקח חלק בכל הריבים שהובילו לפרידה הזאת.
לפני שנרדמתי מהיום המשעמם הזה, הלכתי אל הארון, לבשתי גופייה וטרנינג וירדתי אל הסלון.
"עופרי." חייכתי כשירדתי במדרגות, ראיתי אותה יושבת על הספה ומחפשת תעסוקה. משום מה, את ברנדון לא ראיתי באופק.
עופרי ממש מתוקה. בזמן האחרון התקרבנו מעט, סיפרתי לה קצת על דניאל, על הבעיות שהיו לנו והיא ייעצה לי. תמיד טוב לשמוע עצה ממישהו יותר גדול ממך, שעבר יותר ממך.
"היי, בובה." עופרי חייכה וחיבקה אותי. "איזה ריח טוב." היא אמרה והריחה שוב את שיערי. "באיזה שמפו את משתמשת?"
"בשמפו נגד כינים." מי אם לא ברנדון, והבדיחות ה'מצחיקות' שלו. שלחתי לו מבט מזלזל והסתובבתי חזרה אל עופרי.
"כיף." עניתי לשאלתה וברנדון דחף אותי מעט כדי להגיע אליה.
"שונאת אותך..." צחקתי מהדחיפה הברברית הזאת והוא קרץ לי. לא עבר רגע וחילופי הרוק ביניהם החלו, אז הלכתי לי משם ונתתי להם את הזמן שלהם. נכנסתי אל המטבח, בעקבות קירקורי הבטן שלי, שכבר קמה לחיים מהרעב. חיפשתי מה לאכול ולא מצאתי כלום... אפילו לא פירור קטן. אני שונאת שאמא חוזרת מאוחר מהעבודה ואין אוכל בבית. כן, אני עצלנית לפעמים. למי יש כוח להכין עכשיו אוכל? בדיוק כשבאתי לקרוא לברנדון, כדי לשאול אם בא להם פיצה, טלפון הבית צילצל. התקדמתי לעבר הטלפון בדילגוגים מצחיקים ועניתי בחיוך.
"הלו?"
"Hello?" שמעתי קול גברי מוכר, עם מבטא אמריקאי. לא לקח לי הרבה זמן כדי להבין מי זה.
"Thomas?" שאלתי בהתרגשות, אבל עם היסוס קל... לא הייתי בטוחה במליון אחוזים.
"Yes! Loren, How are you!?"
"Oh my god! Thomas! I'm fine. How are you!?" ההתלהבות שלי לא חדלה לרגע. שמעתי את תומס צוחק מהצד השני.
"Me too. I need to tell you something. You ready?"
"Of course" צחקתי. מה כבר יש לו לספר בכל כך רישמיות?
"I'm coming to Israel!"
"No way…" הלם טוטאלי.
"Can you believe it? My first time in Israel"
"When?!"
"Tomorrow" מה לעזאזל...? מחר?!
'שבוע של מוזה', אני אקרא לזה כך. 
מקווה שניהנתן 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
