אלו הם חיי

מחר מתחיל שוב ביה"ס וזאת תהיה השנה הראשונה שלי בתיכון.

אני אנסה כמה שיותר לעדכן בזמנים קצרים.

לא מספיק שזאת הולכת להיות שנה עמוסה מבחינה לימודית בשבילי, אני גם עוברת דירה, ככה שיהיו ימים שהפרק יהיה בסוף סדר המחשבות שלי.

אני אומרת את זה כבר מעכשיו בשביל שאחר-כך לא תדרשו הסברים. אני מקווה מאוד שאני אצליח לעדכן בקצב מהיר, לפני שנגיע לקטעים של דרישות .

ד"א-

הפרק בתהליכי כתיבה, אפילו תהליכי סיום .

אני מקווה-בטוחה שהוא יעלה השבוע.

אוהבת!

מקווה שתאהבו

Jason Derulo – what if

"תגידי משהו..." בן אמר אחרי שתיקה קצרה שבה הוא בוחן את פניי.

"אין לי מה להגיד לך, בן." נאנחתי וסובבתי את מבטי אליו, מגלה את העיניים הירוקות שלו. ברגע שהעיניים שלנו נפגשו, לא יכולתי להוריד אותם ממנו. הפנים היפות שלו, השפתיים העבות בצורה מפתה, העיניים שאפשר לטבוע בהן. הנחתי את ידי על לחיו ועם אגודלי שרטטי את קווי המתאר של שפתיו העבות. 'מה אני עושה?' שאלתי את עצמי כשבן נצמד עם גופו אליי, אוחז במותניי בחוזקה.

"אני... אני לא יכולה לעשות את זה." התנתקתי ממנו בבת-אחת וקמתי על רגליי, שומעת את בן נאנח והעביר את ידו על ראשו המגולח.

"לורן..."

"אני רוצה ללכת הביתה." אמרתי במהירות, לפני שהוא יספיק להוסיף עוד משפט שיבלגן לי את המחשבות. בן קם ממקומו והחל ללכת אל עבר האופנוע שלו כשאני נמצאת מרחק של כמה צעדים אחריו, מנסה מעט לסדר את קצב הלב שפעם כמו שלא פעם מעולם.

"את באה?" קולו העיר אותי ממחשבותיי. לקחתי מידיו את הקסדה והתיישבתי מאחוריו. מחבקת אותו בהיסוס. באחד הרמזורים, הרגשתי את הדחף לחבק אותו. האחיזה המהוססת שלי, הפכה פתאום לחיבוק חזק ובטוח. נצמדתי אליו חזק, מטע את ראשי הצידה ומשעינה אותו על גבו. לקח לו זמן להגיב על זה, אבל בסופו של דבר הוא העביר את ידו אחורה, אוחז בגבי ומצמיד אותי אליו עוד. כעבור פחות מחצי דקה הרמזור התחלף, ובן המשיך בנסיעה כרגיל.

"אני מקווה שזה לא ישנה את היחסים בנינו." בן אמר כשעצר ליד הבית שלי והושטתי לו את הקסדה.

"בן, אין שום יחסים." נאנחתי "אנחנו רק ידידים." הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו, רואה את המבט המאוכזב שהשתלט על פניו. קוברת עמוק בפנים את הרצון הרב להתחפר בתוך החיבוק החם שלו.

אני כבר לא יודעת מה קורה לי כשאני נמצאת במחיצתו. הלב שלי משתולל כאילו רצתי הרגע את כל ת"א, המחשבות מוקדשות רק לו, בלי מחשבה אחת על דניאל.

"יש לי חבר, אני אוהבת אותו וטוב לי איתו." מיהרתי להגיד.

"אני יודע, אבל הלב שלי אומר שאסור לי לוותר לך..." אלוהים, מה אני עושה עכשיו? תכוון אותי, בבקשה.

"אני מצטערת, בן..." אמרתי בשקט, מסתובבת תוך כדי אל השביל שמוביל אל דלת הכניסה.

"חכי! לורן, בבקשה!" בן הרים את קולו מאחוריי. המשכתי ללכת, מתעלמת מדבריו. פותחת את הדלת עם המפתח ששכן בכיסי, ונעלמת מטווח ראייתו.

ברגע שסגרתי את דלת החדר, זה כאילו נתן פתח לדמעות שרצו לצאת. בכיתי כאילו אין מחר. הרגשתי בוגדת, הרגשתי שאני בוגדת בדניאל שלי עם הרגשות הלא מובנים האלה כלפיי בן. הרגשתי רע עם עצמי. איך אני עושה את זה לדניאל? אני יודעת שהוא אוהב אותי באמת, אני יודעת שגם אני אוהבת אותו... אנחנו כל כך הרבה זמן ביחד, אוהבים יחד, עוברים מצבים קשים יחד, עושים הכל יחד. אבל הוא נכנס באמצע, ואני מתחילה להרגיש אליו דברים שאני לא רוצה להרגיש. אני מנסה להדחיק את זה כמה שיותר, אבל זה עולה מחדש. דניאל לא מופיע באף אחד מהמחשבות שלי, זה רק בן, בן ובן. נכון שזו הייתה הפגישה הכי קצרה שיכולה להיות, אבל נאמרו שם דברים שבהחלט בלבלו אותי וגרמו לבטן שלי להתהפך. מה יש בבן הזה שגורם לי להרגיש ככה?

ברגע הכי לא צפוי דניאל התקשר. לא עניתי, לא רציתי לענות. ידעתי שאם אני אענה אני ארגיש את הגועל מעצמי, את הצביעות. אני יודעת שזה נראה לכן שאני סתם מחמירה, אבל מה שהרגשתי בפנים... אני אפילו

לא יכולה להסביר.

~~

-תחזרי אליי. אני אוהב אותך, לורן- הוא שלח לה אחרי שלא ענתה ל3 שיחות שלו. דניאל הרגיש מוזר, ידע שקרה משהו. ההתנהגות הקרירה שלה כשהייתה אצלו הייתה מחשידה והסינונים עוד יותר.

הוא החליט לא להסיק מסקנות מהר מידי, לומד מטעויות שקרו בעבר.

"שומע, אחי?" הוא שמע בקו ברגע שענה לפלאפון שצלצל.

"כן."

"נתקעתי מחוץ לבית בלי מפתח וההורים שלי חוזרים רק מחר. יש מצב אני ישן אצלך הלילה?" אדם אמר במהירות.

"כן, אני בבית."

"טוב, אני עוד שעה וחצי-שעתיים אצלך. ביי"

"ביי, גבר." דניאל ענה וניתק את השיחה. שוכב על מיטתו כשראשו מוצף במחשבות.

~~

"בא לך לספר לי מה קרה?!" ספיר תקפה אותי, מרימה את קולה כשאני מושכת באפי.

"רוצה לבוא אליי?"

"סבבה, אני עוברת אצל פלור ואני באה." ענתה וניתקה. אמא קראה לי מלמטה, אמרה שאני אבוא דחוף. ניגבתי את הדמעות, קינחתי את האף וירדתי אל הסלון, רואה את ברנדון כבר יושב על הספה, כשאמא ואבא יושבים בספה השנייה.

"מה קרה?" ברנדון לחש כשהתיישבתי לידו. חייכתי אליו חיוך קטן ואמרתי שכלום.

"תספרי לי כשתרצי." חייך וחיבק אותי חצי חיבוק. השענתי את ראשי על כתפו והפנתי את מבטי אל אמא ואבא.

"תקשיבו טוב." אבא אמר בטון סמכותי. גיחכתי מעט. מאז העבודה הזאת, הטון הזה משתלט לו על החיים.

"אנחנו רוצים לשתף אתכם בהתלבטות שלנו. לא רצינו להחליט החלטות גדולות כאלה בלעדיכם." אמא הצטרפה לאבא. או-אה, מה קרה היום?

"אנחנו טסים עוד שבועיים לאל-איי, נכון?" אמא שאלה שאלה רטורית ואני הסתכלתי על ברנדון.

"אז חשבנו שסבא וסבתא מזדקנים עם השנים, והם לא יסתדרו לבד באל-איי."

"אמא, תגיעו כבר לפואנטה." ברנדון זירז את העניינים.

"אנחנו רוצים לעבור לגור באל-איי, ליד סבא וסבתא." מה?!

"לא!" עניתי מיד. אין מצב בחיים שאני עוברת לשם.

"לורן, חכי..." אבא מיהר להגיד בחיוך. "תחשבי על זה קצת, אל תקפצי יש-"

"אין על מה לחשוב!" קמתי בעצבים. "אני לא עוברת לאל-איי וזהו." התהלכתי לי הלוך וחזור בסלון.

"מה איתך? אין לך מה להגיד על זה?!" שאלתי בתוקפנות את ברנדון שהיה שקט.

"אל תחשבי רק על עצמך" ברנדון מיהר להגיד. "מה עם סבתא וסבא? רוצה להשאיר אותם שם לבד?!"

"שיבואו לישראל! למה שאני אעבור לאל-איי בשביל זה?!" אני יודעת שזה אגואיסטי, אבל הכל נחת עליי ביום אחד. כבר לא היה לי כוח לכלום, חשבתי רק מה יהיה לי טוב, ומה שטוב לי כרגע, זה להישאר בישראל.

"לורן!" אמא הרימה את קולה ואבא ליטף את ירכה, מרגיע אותה מעט.

"מה 'לורן', מה?! תהרסו לי את החיים וזהו." אמרתי בקושי, מנסה להתגבר על הדמעות.

"מה איבדתי שם?! מגיל 6 לא גרתי שם, מה קשור לחזור לשם עכשיו?!" באמת שלא הבנתי מאיפה זה נחת עליי עכשיו. מה יש להם לחפש בארה"ב? לאמא יש עבודה מסודרת, עם משכורת טובה, לאבא זה לא משנה איפה הוא יגור, הוא עובד בעבודה בינלאומית.

"'מה איבדת שם?!'" ברנדון שאל בעצבים. "אלוהים, כמה אגואיסטית את יכולה להיות?!"

"מה הקטע שלך?! אתה הולך להיתנתק מכל האנשים שאתה מכיר, לעבור לארץ אחרת ואתה לוקח את זה בקלילות?!"

"מה לעשות שסבא וסבתא יותר חשובים לי מהאנשים האלה!" ברנדון הרים את קולו ממש ואני שתקתי. חושבת על הכל. הדמעות כבר ירדו בקצב, התיישבתי על הריצפה, מוחה את הדמעות ללא הצלחה. הבכי החרישי, כבר לא היה מי יודע מה חרישי.

"לורני..." אמא התכופפה אליי וחיבקה אותי.

"אנחנו נטוס לחודש, נראה איך שם... אם לא מוצא חן בעינייכם - נחזור." אמא אמרה בזמן שהיא מחבקת אותי. לא היה לי כוח לענות בכלל. קמתי בלי שום מילה נוספת, מתקדמת אל מדרגות הבית.

"חכי רגע." ברנדון אחז בידי ואני נשארתי לעמוד במקום.

"בואי נדבר על זה כמו אנשים בוגרים."

"אין לי כוח, ברנדון..." מילמלתי בעייפות ופעמון הבית צלצל. אמא הלכה לפתוח את הדלת וספיר ופלור עמדו בפתח בחיוך גדול.

"היי בנות, מה נשמע?" אמא ניסתה להסתיר את סערת הרגשות שתחוללה אצלה בגוף.

"מעולה. מה איתך, ג'ואנה?" ספיר נכנסה בחיוך ואחריה פלור. ברגע שראתה את הדמעות בעיניי החיוך נמחק מפניה, בדיוק מה שקרה לפלור. סימנתי להן עם הראש שיעלו לחדר והן עשו כדבריי.

"נדבר על זה מחר." הודעתי ועליתי בעקובתיהן.

"מה קרה?" ספיר שאלה שוב. התמקמתי מתחת לשמיכה שלי, מוחה את הדמעות שיורדות.

"איזה יום..." מילמלתי והן התיישבו לידי.

"רוצה לדבר על זה?" פלור שאלה.

"אני חושבת שאני מתאהבת בבן." הפלתי עליהן אחרי כמה שניות. פלור פערה את פיה וספיר את עינייה.

"מה, את רצינית?" פלור שאלה.

"כן. הוא אמר לי שהוא לא יודע מה עשיתי לו, אבל הוא לא מפסיק לחשוב עליי" ציטטתי להן וקברתי את ראשי בתוך השמיכה.

"עלק..." ספיר סיננה.

"כמעט התנשקנו... שוב."

"מה?!" שתיהן אמרו עכשיו. הרגשתי את המבטים הבוחנים שלהן מבעד לשמיכה. הדקות הבאות עברו בשתיקה.

"את רוצה אותו?"

"אני אוהבת את דניאל." עניתי מהר לספיר. עם כמה שבן מושך אותי, אני אוהבת את דניאל ואני רוצה את דניאל. בן זה רק משהו רגעי, זה יעבור... אני יודעת.

"אני עוברת ללוס-אנג'לס." אמרתי אחרי שתיקה ויצאתי מהמחבוא שאילתרתי לעצמי.

"מה?!" ה'מה' הזה היה הרבה יותר חזק מהקודם. ספיר הסתכלה על פלור, פלור הסתכלה עליה ואח"כ שתיהן העבירו את מבטיהן אליי.

"בגלל זה בכית מקודם?" ספיר שאלה ואני הנהנתי.

"כן, אבא ואמא שלי החליקו על השכל." אמרתי בנשימות מקורטעות. "הם אומרים שאנחנו צריכים לעבור לשם כי סבא וסבתא מזדקנים."

"שיעברו לפה." פלור אמרה מהר.

"בדיוק! זה מה שאני אמרתי!" אמרתי וקמתי לשירותים, לוקחת גליל של נייר איתי חזרה לחדר.

"רוצות לישון פה?" שאלתי כשאנחנו שוכבות בשתיקה, בוחנות את התקרה.

"אני לא יכולה..." ספיר אמרה "אלון חוזר מחר בבוקר מהצבא, לא ראיתי אותו הרבה זמן." נימקה את תשובתה.

"וואלה? מה איתו באמת?" שאלתי. תמיד מתנו על אח של ספיר, הוא מצחיק בטירוף, הוא דואג, הוא האח האידיאלי – אחרי ברנדון.

"חי ונושם." ענתה בחיוך. ספיר תמיד העריצה אותו. כשהיא הייתה קטנה, תמיד אמרה שכשתגדל תרצה להיות כמוהו.

"פלור?" שאלתי והיא סובבה אליי את מבטה.

"אין לי בעיה לישון פה."

"אולי תבואו לישון אצלי?" ספיר אמרה בחיוך.

"לא ראיתי את אחיך הרבה זמן, מה אנחנו קשורות פתאום?" צחקתי וספיר העיפה לי כרית לראש.

"נו, גם אתן תבואו להגיד שלום!"

"למה לא, לורן? בחייאת... אני רוצה לראות איך הוא התפתח." פלור צחקה.

"התפתח... מי ישמע הוא פוקימון." סיננתי וספיר פרצה בצחוק ביחד עם פלור.

"טוב, זורם לי ללכת לספיר."

"סבבה. אבל שמעו, אני אעבור קודם אצל דניאל ואח"כ אני אבוא אלייך, בסדר?"

"מה... לדבר איתו?" ספיר שאלה

"כן."

"לדבר לדבר?" פלור שאלה. בטח היא חושבת על פרידה או משהו בסגנון.

"לא להיפרד." הבהרתי את העניינים. ישבנו כמה זמן, פיטפטנו מעט על כל מיני דברים ואח"כ הן הלכו.

Edwin McCain - I'll Be Your Crying Shoulder

"אני ישנה היום אצל ספיר." הודעתי כשירדתי לסלון עם תיק צד.

"לורן." אמא פנתה אליי ואני הסתובבתי. "בואי נדבר."

"אין על מה לדבר... תעשו מה שתרצו." אמרתי והחזקתי כבר את הידית.

"לורן, חכי." אבא יצא מהמטבח.

"נו, מה?"

"בואי רגע, לאן את ממהרת?"

"לדניאל ואח"כ לספיר." אבא משך אותי לכיוונו.

"מה את חושבת על המעבר?" אני בפגישה עם פסיכולוג ולא ידעתי?

"שאתם עושים טעות, אבל מה אכפת לי... תעשו מה שבראש שלכם." עניתי בזריזות והתנתקתי מהחיבוק של אבא, הולכת לכיוון הדלת. "ביי." זרקתי לאוויר ויצאתי מהבית. תוך פחות מדקותיים הגעתי לשביל שמוביל לביתו של דניאל.

"היי" אביאל פתח את הדלת בחיוך. חייכתי אליו גם אני, שואלת לשלומו.

"בסדר, מה איתך?" השיב לי כשנכנסתי לבית.

"מעולה." שיקרתי "איפה דניאל?"

"בחדר."

"אוקיי, אני אעלה אליו." עניתי ונופפתי לשלום לאליה, חברה שלו, שישבה באחת הספות. היא נופפה חזרה ועליתי לחדר של דניאל. הדלת שלו הייתה סגורה, אבל לא דפקתי, נכנסתי וראיתי אותו שוכב על המיטה כשגבו מופנה אל התקרה ובשתי אוזניו טחובות אוזניות. עיניו היו עצומות ונראה היה שהוא ישן, אבל הוא לא.

התכופפתי על ברכיי וראשי היה בגובה ראשו, הנחתי את הפלאפון שלי לצידי והוצאתי לו אוזניה אחת מהאוזן. הוא פקח מהר את עיניו, בוחן אותי מעט ואח"כ מחייך. חייכתי אליו חיוך צד ודניאל התרומם.

"מה את עושה פה?"

"אני יכולה ללכת..." השבתי בהתגרות והוא הרים אותי מהריצפה, מושך אותי לשבת לידו.

"אני אשמח." דניאל ענה ונתן לי נשיקה בלחי, לאט-לאט מתקרב אל שפתיי.

"מה איתך?" עצרתי את הנשיקה שהתקרבה.

"דואג."

"דואג, למה?" הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו.

"לך."

"את מתנהגת מוזר... לא עונה לטלפונים, לא לאסמסים, קרירה כזו." דניאל ענה אחרי שהסתכלתי עליו במבט מצפה להמשך. אני כזאת דפוקה שחשבתי שהוא לא ישים לב. שתקתי, לא ידעתי איך לענות, לא ידעתי מה לענות. הדמעות שלי הציפו את עיניי, אבל ניסיתי להשאיר אותן בפנים. הרגשתי אותן בתוך הגרון, חוסמות אותו והשפלתי את מבטי. דניאל נצמד אליי לחיבוק, משום מה, לתגובה כזאת לא ציפיתי.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" הוא שאל ואני כבר לא החזקתי את הדמעות בפנים. בכיתי בלי קול, אבל הדמעות ירדו במהירות. אני לא רציתי לספר לו על לוס-אנג'לס, בטח ובטח שלא על בן.

"אני אוהבת אותך." מילמלתי ודניאל הידק את החיבוק שלו.

"גם אני אוהב אותך, לורן." נשק לראשי "אבל תספרי לי מה קרה, אני לא יכול לראות אותך ככה."

"אני... אני צריכה ללכת, דניאל." שיקרתי. נכון שפלור וספיר מחכות לי, אבל הן ידעו שאני פה ושהשיחה הזאת יכלה להיערך שעות.

"איך שאת רוצה." דניאל אמר וניתק את המגע בנינו. הרגשתי כל כך רע עם עצמי. זה לא מגיע לו.

קמתי מהמיטה, נותנת לו נשיקה קטנה על הלחי ויצאתי מהחדר. במדרגה השנייה לפני הסוף, נזכרתי ששמתי את הפלאפון שלי על השידה בחדר של דניאל. עליתי חזרה, פותחת שוב את הדלת.

הופתעתי לגלות את דניאל מסתכל עליי במבט מאוכזב.

"בגללו את מתנהגת ככה?" שאל אותי בטון תואם למבט והושיט לי את הפלאפון. הסתכלתי על הצג וראיתי שבן שלח כרגע הודעה, דניאל קרא אותה ואני... אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. רציתי להיעלם.

מעניין...