מחשבות עצבות שעברו לי בראש בדרך לבקר את סבתא בבית החולים.
מקווה שזה ידרבן את הקורא/ת ובעיקר אותי לבקר יותר אצל סבתא, למרות שזה עצוב, מדכא וקשה לראות את זה כל פעם מחדש.. זה כל מה שיש לה.
נסעתי 45 דקות מתישות ומתוחות בדרך אליה. עמידות ממושכות וסתמיות
ברמזורים הרעועים מול אוריהם האדום המונוטוני, והזמני. ריחות יצורי האדם שהקיפו
אותי הורגשו בעזים מידי, מתערבבים בצורה לא מאוזנת. לא בריאה. לאחר הגעתי המיוחלת
לתחנה, נסיעה נוספת ששוב שיחקה על עצביי העדינים- עד לתאי הכליאה בביה"ח לניאדו בנתניה. הנוף החיצוני, המתגנדר לו בים, צעירים וצעירות –מפיג את השממה הרועמת. חוסר
חיים אופף את המקום הזה. לעתים נדלק השלט המזהיר ש"הכניסה לכוהנים אסורה",
באותו האדום הזועק והמונוטוני כמו זה של הרמזורים שחלפו על פניי בדרכי לכאן.
בבורותי החילונית, שאלתי אדם ירא שמיים למה זה- הנחתי שהוא יודע (כוהנים, תורה
וזה). "כנראה שמישהו נפטר עכשיו" ענה האדישות מופלאה- תשובה שרק
הוסיפה לשקט המכביד שכילה את האווירה. בהמשך חיפושיי אחר
המחלקה לעולם הבא על שם טיפול נמרץ,העדפתי להתמקד בתוואי השטח עליו אני מתהלכת;
מדרכה צרה, לעתים ישרה, מקושטת במסטיקים
שהאפירו והזדקנו גם הם עם הזמן,
ובנמלים המגדרות נוזל ממותק ורעיל כלשהו. הגעתי לאזור
שכוח האל. נכנסתי וראיתי אותה. שוכבת, עלובת מראה ומשועבדת לשניות הנראות כנצח.
מאזינה למנגינה הטבעית של תזוזות גופה המופחות בקצב אחיד ואיטי מהקרדיוגרף. "כאב
הראש הזה, באוויר האטום של בית הכלא, מפריע" היא אומרת לי מבלי להישיר
מבט אל עיניי. מן בורחת בדמיון לעולם הבא- והעיניים איתה. "אני עוד אשתגע
כאן..." התקרבתי קרוב יותר, רציתי לגעת, לחבק, להרגיש אותה איתי כאן
ועכשיו. ברחו לי קובץ המילים הפתטיות "אבל את מוכרחה להתמיד".
אפילו לבובות על חוטים, המלאות, כביכול בחיים, בתזוזה, בעלילה ובגווני
צבעים משוכים על פרצופיהם המריונטי- אין באמת רצונות, שאיפות ויכולת תכליתית
לממשם.
זו היא סבתי, אובייקט זקנה נוסף, בדל רוח קט השזור בין חוטי הקרדיוגרף
וחוטי האינפוזיה. נעלמת בתוך הערפל העוטף את מגירות זיכרונותיי, ומתווספת בטבעיות
אל אוסף המריונטות הקיים.