יש לי יומולדת השבוע וזה ליטרלי מפחיד אותי.

מעניין אם הגעתי לגיל שמפחדים לפני שמגיעים אליו וזה פשוט מה שיקרה עכשיו כל שנה,

או שזה פשוט ספציפית השנה כי אני בצומת דרכים שהיא מלחיצה. כן אמרתי את זה.

אני כבר כמה חודשים במן רכבת הרים כזאת של התקפי חרדה,

וגם סתם מחשבות על העתיד, ועל מה שקורה סביבי,

ואיך ששלגיה הקטנה היתה רוצה שהחיים שלה יראו בגיל כזה מול איך הם קורים בפועל.

ואני יודעת, אף אחד לא מקבל את התכנון המדוייק שלו.

וגם אף אחד לא דמיין את הדברים הנוספים שהוא מעולם לא חלם עליהם, שכן קרו.

והם מדהימים, ומטורפים, ומעצימים.

והחיים הם הרפתקאה שצריך לקבל את כל ההזדמנויות בידיים פתוחות.

אני יודעת.

אבל זה פשוט מפחיד.

וואלה, זה ממש קשה להיות כל הזמן בטוב. ולהיות בשביל אחרים, ולהרים. ולפרגן.

סתם, זה לא באמת קשה, זה בא לי בקלות.

אני תמיד ה"רקדנית של החתונה" וה"מרימה של האירוע".

וזה כיף לי, אני אוהבת לשמוח בשמחתם של אחרים.

אבל מה איתי?

למה אין לי נצחונות קטנים שחוגגים לי?

אולי יש לי? ואני פשוט זוכרת רק את הרע? 

אני כלכך מפחדת מהיומולדת הזאת.

כי אני חותמת שנה שהיתה לי קשה. ורעה. וממש מחשלת.

למדתי מה לא טוב לי.

למדתי מה אני לא רוצה לעשות בחיים.

וזה מפחיד לחתום שנה כזאת..

וזה מפחיד לחשוב שהתקופה הזאת לא נגמרה.

לא מצאתי את העבודה שאני רוצה, ולא את הדירה שאני רוצה, ולא את הבנזוג שאני רוצה.

לא מצאתי את מקומי. 

אני מרגישה שאני מתחילה הכל מחדש. ואני קופצת למים.

ואני בנאדם כלכך אמיץ, אבל גם כלכך פחדן. וכמה שזה סותר, זה באמת השילוב המדוייק שלי.

ואיפשהו בדרך נראלי שאיבדתי את האמון שהכל ילך בסדר, וכמו שצריך.

איבדתי את זה.

לא באלי לקפוץ למים לפעמים. כי פעם סמכתי על זה שיהיה טוב ושאני מעולה.

ועכשיו אני כבר לא כזה בטוחה.

בלב אני יודעת שאני מדהימה, ושיהיה בסדר, ושהכל יישב במקומו, ושאני אצליח להגיע למשבצת שלי.

אבל למה זה לא קורה כבר?

אפילו פיסה אחת. שמשהו יתיישב כבר.

אני כמהה לזה.

בתקווה ששנה הבאה אני אחתום כשנה שהשגתי בה דברים, שנרגעתי. שאני מרוצה.

שאני לא צריכה להיות בחיפוש כלכך מתיש. 

יס.

איימן.