| 6/2010
אני פשוט מתחרפנת . סופית .
טוב , אין לי על מה לכתוב , אז אני פשוט יכתוב . [תתחשבו בעובדה שזה אמצע הלילה ואני קצת מסטולה] .
אני ערה בלילות באופן לא נורמלי , אני עייפה באור יום , יש לי 2 צלקות בצורת נשיכה של ערפד כי ידיד שלי שרט אותי .
הידיד הזה מאוהב בחברה הכי טובה שלי , שלא מצליחה להתאהב באף אחד עקב טראומה .
יש חבורה של פקאצות שמסתובבת לי מול העיניים כל הזמן , הן חושבות שהן הכי טובות , שכולם נחותים לידן , הן צוחקות על ילדים , יורדות עליהם ,
והופכות את הידיד הכי טוב שלי לכוסית . רואים עליו שהוא יהיה גיי כשהוא יגדל , אבל הן נדבקות לו לתחת וגורמות לו להתנהג כמו ילדה בת 5 .
במקרה אחר הייתי מוצאת את זה חמוד , אבל עכשיו אני פשוט נגעלת . כולם חושבים כמוני , אף אחד לא סובל אותן , אבל אף אחד לא מעז להודות באמת .
אז החלטתי שאני יעשה את זה . אני רק זורקת לעברן הערות כנות *ואולי* קצת מעליבות מדיי פעם , אני לא רודפת אחריהן כמו כלבלב קטן בניגוד לאחרים ,
אני מתעצבנת מכל דבר קטן ופוגעת באנשים שחשובים לי . למה ? אין לי מושג .
הורמונים משתוללים ? אולי . גיל ההתבגרות ? אולי . או שאולי אני סתם בן אדם נאחס כמו פעם .
פעם , מילה חזקה . פעם הייתה זונה , הייתי מעצבנת , חופרת , שקרנית , מכוערת יותר מהיום , מגעילה , רעה .
אבל השתניתי , לפחות ככה חשבתי .
נמאס לי מאנשים . שבמקום לעודד אותי ולומר לי כמה השתפרתי , הם אומרים לי שאני נוראית .
אני צריכה את האנשים *שלי* . אבל גם להם יש תקופות קשות , גם הם צריכים עזרה , אז אני עוזרת , מייעצת .
יש לי עוד ידיד טוב , אפשר לומר שהוא אובייקטיבי , הוא גר בצד השני של הארץ , ואני נפגשת איתו בערך פעם בשבוע בעבודה .
בהפסקות שיש לנו , אני מספרת לו הכל , הוא יודע הכל , הוא מכיר כל בן אדם שאני מספרת לו עליו , למרות הוא לא ראה אף אחד מהם בחיים .
תמיד יש לו תשובות , הוא תמיד מחייך ועוזר , וזה הדדי . הוא גדול ממני ב3 שנים , וזה נראה כאילו הוא היחיד שמבין אותי באמת . אבל לא .
יש הרבה אנשים שמבינים ומנסים לעזור , אבל אני פשוט לא נותת להם , אני נסגרת בתוך עצמי ולא מוציאה שום דבר החוצה .
ויש את האנשים שאומרים , 'תספרי לי , אני לא יגיד לאף אחד .' וממה שלמדתי , יש רק דבר אחד לענות כשאומרים לך דבר כזה - עאלק !
נמאס לי מהכל ! כולם חושבים שהם מכירים אותי ושהם יודעים הכל , אבל הם לא !
והכי מעצבנים ? המאכזבים . עד שסוף סוףף אתה מצליח לסמוך על מישהו ולספר לו משהו בתקווה שהוא יבין , הוא לא . הוא עונה תשובה מטומטמת שכולם עונים בסופו של דבר .
'זה גיל ההתבגרות , זה יעבור לך , הכל יהיה בסדר .'
שום דבר לא יהיה בסדר ! כלום !
תכננתי פוסט אופטימי , לא הלך לי . זה מה שקורה כשמנסים לכתוב באמצע הלילה ..
למטה , כתוב לכם שהפוסט נכתב בשעה 02:49 , אז תנו לי לעדכן אותכם , עכשיו 03:27 .
טוב , סליחה על הפוסט הדכאוני , ותודה על הכל :)
3>
שיר : beautiful , לא יודעת של מי .
בעיקרון זה שיר אופטימי שאומר 'לא אכפת לי מכם .'
אבל לי כן אכפת .
סליחה על השגיאות כתיב שעומדות להגיע , אני לא טובה בדברים האלה .
"im beautiful , no mether wat they sey , words cent bring me dawn .
im beautiful , in every single wey , yes words cent bring me dawn ,
so dont you bring me dawn todey ."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
