אני יכול לשכוח מכל הדימויים הגופניים,
כמעט יכול לשכוח מהניחוחות,
יכול לשכוח את מה שקרה,
כמעט מאמין לעצמי שאני יכול להמשיך הלאה ואפילו לסלוח.
אני לא יכול למחוק מהראש את העיניים,
וגם לא את החיוך,
ולא את הקול, והדיאלוגים הלא מוצלחים,
לא יכול לשכוח את העובדה שפעם ראשונה נתתי אמון מלא בבן אדם שהכרתי פחות מחודש ושליחס הזה לא זוכים האנשים שאני אוהב באמת,
אבל אני מחפש דרך הגיונית להשלים עם זה,
להדחיק אני לא צריך, כנראה שזה יתפוגג כמו סיטואציות חצי דומות מהעבר,
ולמה כמעט שנתיים אני לא מפסיק לחשוב על זה,
על הנסיבות, על הנאמר, על ספירת הדקות והשעות, על האובססיה שהתפתחה.
אני אמרתי שאני אתן לסיפור הזה לפחות 5 שנים תקופת צינון,
אך לאחרונה החשק לחזור אחורה גובר,
ואני יודע בדיוק מה גורם לזה אבל אני לא יכול להלחם בזה
והשאלה היא האם חיה פצועה רוצה שיצילו אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Forward to Death