אני משתתפת בקבוצה בפייסבוק בשם "סימן שאת אישה#" בה כל אחת משתפת, מתייעצת ושואלת על כל נושא שעולה לה לראש.
נתקלתי בפוסט שבו מישהי מספרת על מקרה הרצח של אמא שלה.
הנה ציטוט :
"
רק עכשיו.. אחרי כמעט שנתיים פתאום נפל לי האסימון..
איזה הזוי זה שמישהו..
לוקח סכין..
נועץ אותו באמא שלך והולך..
והיא נשארת שם..
לדמם למוות..
ביסורים ובכאב..
בלי יכולת לשלוט בזה..
בלי להיפרד מהבת שלה ומההורים שלה..
בלי יכולת להגן על עצמה..
ועוד מישהו שהיא בחרה לחיות איתו!!!
כאילו.. פאק. מה עובר לאנשים בראש המטונף שלהם?"
ואני חושבת לעצמי.. איך אפשר לעשות דבר כזה ? לקחת חיי אדם בשניה ממש ולהשאיר משפחה שלמה מאחור.
כיום המשפט "אדם לאדם זאב" יטותר מידי נכון.. בתנופת יד אחד, בליחה על כפתור, הידוק אצבע אחת והאדם כבר לא חי. זהו. שנים של זכרונות, רגשות, חוויות, אהבות, אכזבות, רגעים שננצרו, הכל נעלם בשניה אחת.
מעבר לכך שאנחנו אנשים, אנחנו בני אדם. מעבר לכך שאנחנו בני אדם "המין השולט" אנחנו יצורים חיים. חיים.
אף פעם לא החשבתי חשיבות כל-כך גדולה לקדושת החיים. כן הערכתי חיים והבתי שלקחת חיי אדם זה אבור ופשע ולא מוסרי ורע, אבל לא החשבתי את זה כערך עליון, תמיד היו מעל עוד כמה ערכים.
ואני לא היחידה, כמעט כל אדם ואדם כמוני, ואפילו גרוע יותר.
האמא הזאת שנדקרה ונשארה מאחור כמו בהמה אכזרית, נשארה כאילו הייתה צריכה למות, כאילו מגיע לה. לא הייתה לה הזדמנות להיפרד מהאהובים לה, לחוות חוויה אחת טובה אחרונה לפני שתנשום את נשימתה האחרונה, לפני שהלב שלה ידפוק את הדפיקה האחרונה, לפני שהאור בעיניה יעלם לעד.
לדעתי זה הרבה מעבר להזוי שאדם יכול להחליט איזה אדם יחיה ואיזה אדם ימות, ועוד לממש את ההחלטה בעצמו.
אף פעם לא עשיתי סמים. לא נייס גאי ולא מריחואנה ולא כלום, וגם לא מתכוונת. אני לא אכתוב ש":סמים זה רע", "סמים הורס את החיים" כמו כל אחד שמתייפייף ומתנשא כאילו הוא חווה הכל.
אבל אני כן רואה חברים שמעשנים סמים ומה זה עושה להם. הם לא הם. כאילו, אני רואה דמות פיזית מוכרת ושומעת קול מוכר, אבל האישיות משתנה. בעיקר כשאחת מהם מתחרפן ומתעצבן כי הוא לא עישן אפילו אחת כבר יום, יומיים, שבוע.
כולנו שמענו מיליון ואחת סיפורי מוות עקב סמים. תמיד חשבתי שזה סתם הגמה ושטויות ולא באמת קריטי. אבל בזמן האחרון אני מהרהרת לעצמי.. אולי יש לזה חשיבות כלשהי ? שיש אין סוף סיפורים על כמה שזה רע לטווח הארוך למרות הטוב שזה עושה בטווח הקצר.
(עוד מעבר חד) לפני קצת יותר משבועיים דיברתי עם מישהו מהולנד על צה"ל. אני רוצה להיות בקרבי ואחרי שיחהלא קצרה הגענו לכך שאנשים כלכך ממהרים לתפוס אמ-16 ו"לחורר את הערבים". שונאת את המשפט הזה. שונאת אמרות כאלו. נולדתי לאבא דרוזי וכל פעם שמישהו אומר או כותב "מוות לערבים" זה מעצבן אותי קצת. לפני שקופצים ואומרים "אבל מה, דרוזים זה לא בדיוק ערבים", זה לא משנה. גם אם הייתי נולדת כנוצרייה או כבודהיסטית או בכלל כאתיופית, זה עדיין היה מציק לי. זאת גזענות ומעבר לכך שזאת גזענות זאת אתנוצנטריות.
כיום יש נטייה לחשוב שאם "הם" הרגו מ"שלנו" אז צריך להחזיר. גם אני חשבתי ככה עד השיחה איתו. אבל הוא אמר, מה הטעם לגרום לעוד מוות ? זה רק מלחמה שלא נגמרת, נמשך עוד ועוד ועוד ועוד. הם הרגו לנו, אנחנו נחזיר להם. זאת תהיה מבחינתם פגיעה באגו אז הם יהרגו לנו עוד ואנחנו להם והם לנו ואנחנו להם. הגענו למצב שזה כבר לא משנה מי התחיל את הסיפור. זה היה לפני עשרות שנים ! מה שבאמת חשוב זה מי יפסיק את זה.
גם הוא אמר שלדעתו העולם היה נראה הרבה יותר טוב בלי רובים.
בתור גיימרית, במשחקים אני הורגת לא מעט אבל תמיד העדפתי סכין, או כל דבר אחר על פני אקדח. עם סכין יש מגע ישיר עם הנרצח, מתקרבים אליו ונדרש אומץ אמיתי. מה החכמה לעמוד כמה מטרים ממנו, לעצום את העיניים חזק חזק וללחוץ על הדק קטן שעושה רעש ?
אני יודעת עד כמה זה יכול להשמע משוגע שאני כותבת את זה, אבל אני מאמינה שככה זה.
כי אם כבר להרוג, לא להיות פחדנים, לקחת סיכון, לתת לקורבן הזדמנות להתחמק, להתעלות על עצמו.
ואם כן להשתמש באקדח או רובה, לתת גם לקורבן. שיהיה שוויון. למה שלאחת יהיה רובה ולשני לא ? הוא יותר טוב ממנו ?
אני יודעת שלא כולם תמימים ולא כולם טובים וחפים מפשע ולחלק וואלה כן מגיע למות.
אבל יש סיבה לכך.. אפשר לראות ריסוסים על קירות של "מוות ליהודים", זה לא אשליה או אגדה. אבל מי שריסס את זה חי על זה. בשבילו אנחנו האויב כמו שהוא האויב שלנו. גדלנו על זה. לשנוא את הצד השני ולהלחם בו במקום לנסות להגיע לעמק השלום.
לצערי כיום אני לא מאמינה שיש אפשרות להגיע לשלום עם הערבים. לא נקבל הסכם שלום לא מהשלטון ולא מהארגונים. ובת'כלס איזה שלטון כיום מקשיב לעם שלו ? לא דמוקרטי ולא כלום.
העם כן רוצה שלום, העם עייף מכל המלחמות והעצבים והכעס והשנאה והפחד המתמיד שכל יום כל אחד מת ומחר זה יכול להיות אני.
ומעבר לשנאה בין עמים, יש שנאה בתוך העם. זה מתחיל בין ימין ושמאל ומגיע עד ל"היא שרמוטה מגעילה חסרת חברים, הוא חרא של בנאדם ואני לא רוצה קשר איתו"
זה אפילו מגיע לשנאה בין אחים של ממש ! אותו דם זורם בעורקים ועדיין השנאה היא גדולה. שנאה וריב שנמשך שנים על גבי שנים, ועל דבר כל-כך קטן !
זה האגו חברים, האגו שכואב.
אני לא מתכוונת רק לקטע שכל אחד רוצה להיות יותר טוב, אלא גם לדחפים. כרגע הדחף הכי גדול זה כסף ולזכות בתהילה.
אני כבר גולשת ליותר מידי נושאים שונים ומאבדת את הפואנטה העיקרית שלי..
מי אנחנו שנחליט את מי להרוג ? אני חושבת שהחיים היחידים שנמצאים בידיים שלנו זה החיים של עצמנו ולא יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: