פתאום תקפו אותי געגועים קנאיים אלייך.

סתם ככה פתאום, מאוחר מדי, אחרי שעזבת ועכשיו את עם החברה החדשה הזאת שלך.

( וואי, אני יודעת שזה נשמע ברור על מי מדובר, אבל הכוונה למישהי אחרת לגמרי, מוזר איך שהכל דומה כבר )

תקתוק צעדייך/ אני 

תקתוק צעדייך פועם ושוקט, מתלחש בקרביי בנוחות וברוגע.

בשממת האושר האינסופית, נבלו הפרחים הדורי העלים, קמלו למשמע זעקת הדממה.

תקתוק עזיבתך הישן התקומם נגד חוקי הטבע וחזר להציף כשמבטך רחוק, מתלטף בעיניי אחר.

לאחד צעדים נחושים נושנים של אותה שתיקה מתלהטת, תקתוק חיוכייך אי-שם בביתך, מרצדים וקולחים, בוערים בתוכי.

בדיחה נושנה, נשכחה ניגונה, נזרקה לשלהב האש, גיצים מתפרעים בכאב, פוערים את ליבי.

שוב ליבי כה חשוף, כמו חייל בשדה קרב, מגנים נשמטו ונסוג המגן, שוב נפל למשמע צלילי פעמון וצחוק מתגלגל, מתקברים עוד טיפה לדמם מבפנים.

ובשביל צעדייך נשארתי תועה, מחפשת תזוזה, תשוקה או חיים.

אך אלו תזוזותיי הקורעות את השקט, זאת תשוקעתי העלובה נאחזת בפחד כשחייך שותקים אדישים למראה רגליי היציבות, נעוצות בקרקע.

אך ברכיי לא יכו אדמתך בכניעה, מבטי יחכה לראותך, סורק בין כל צל משתולל לבין הכלום הנורא-

ואת תופיעי, במלוא הדרך, להציל אותי מן הדממה.

האמנם?

לא מרוצה מהקטע שכתבתי בכלל, אבל כתבתי... אז נו למה לא ?

עד שאני כותבת.

הממ..

לפחות מחר אני אראה אותו.

ולא, שלא תחשבו שיש בי רגשות אנושיים נורמלים למישהו שיכול להיות החבר שלי.

לא. זה לא המצב.