"לילה" היא אמרה, נועלת בקפידה את מילותיי באחד הארגזים הצפופים והזנוחים ביותר בליבה,

אלו שנשכחים מהר מאחורי סורגים של הכחשות, מחפשים תשובה בכל המקומות בהם היא איננה; הפירוש לשירתי.

ובעודה מכבה האור בחדרי, האירה פחדינו והרי הם בוהקים באפלה.

סבורה הייתי שאלו חששותינו המשותפים, קיוויתי שלא מדובר ביאוש לאכפתיות נפשית מצידה,
אולי הדרך המוסרית בה ציפיתי שאדם יתנהל.

אך בפתאומיות נשמתי לרווחה. מזמורי ליבי ניגנו מכאובם, מוקלים, ומכאן יחול המפנה. כעת
תורה להתחבט בדעותיה ותחושותיה, כעת תורה לחוש את האי-השקט המוכר לי כל-כך.

פעם ראשונה מזה הרבה זמן ידעתי בוודאות שצפוי לי לילה שקט.

"לילה" עניתי, משקיטה נפשי לאחר סערת הרוחות העצמית בה התכרבלתי קפואה לילות לבנים רבים,
אך עכשיו אזכה להקלת ההכרעה, חייכתי, חופשיה. "לילה טוב".