יש לי יותר מדי לכתוב, אולי בגלל זה לא כתבתי.
אני הרבה פעמים מפחדת לגשת אל הדף, המילים יוצאות נכון, לא יוצאות מדויקות.
עבר עלי שבוע קשה, קשה ומאושר.
למדתי להכיר את עצמי בדרך אחרת- בדרך הנואשת אליו, בדרך המאוהבת.
 גיליתי את עצמי בפעם הראשונה כמישהי שמסתמכת על חברה שלה לא פחות מאשר על עצמה.

הוף, אין לי מילים כבר.
אין לי מילים בכלל להתחיל לדבר עליה, לדבר על השבוע הזה.

גיליתי שהאייפוד שלי צילם את יום שני, היום השני המאושר שלי בשבוע המדהים שהיה.

דברים שאמרתי לה, לעינת, בטון מאוהב ונרגש, מסוקרן, להוט הלאה.

דברים שהיא אמרה לי בחזרה, להוטים גם כן, כאילו מדובר בשאיפותיה שלה שהתגשמו.

באמת לשכפת לה יותר מכל חברה אחרת שהייתה לי.

ואין לי איך להגיד את זה בלי להשמע תלותית.
אני פשוט אוהבת אותך עינת, מאוד מאוד, מאוד, את חשובה לי, המון תודה.

באמת שצריך להפגש ולשבת למטה כמו ביום שני שעבר, לא להמאין שעבר מאז שבוע, ולדבר עליו שוב.

אני מנחשת שאני ארקד בשמיים.

אז כן, אני מאוהבת בבן אדם שאני לא יכולה להשיג.

אבל האהבה הזאת שלי נבתנה חודשים על גבי חודשים, חודשים של תשוקה, של קרבה נפשית מצידי.

לקחה לי חצי שנה להגיד " אני אוהבת אותו ", לא מהפחד. ממש לא. רק מהכבוד לאהבה. להתוודות על אהבה אמיתית!!!

כבר חצי שנה שאני חושבת עליו כל יום, מזמזמת את שמו עד שנרדמת,

מתפלאת מיופיו הבלתי נתפס כל פעם מחדש, כאילו איני יכולה להכיל בעצמי כמות כה גדושה של יופי.

מעולם לא ראיתי אדם יפה כל-כך... יפה מכל היבט ומכל כיוון ומכל הברה. יפה ומושלם עבורי.

אבל לפחות אני אוהבת באמת, אחרי חודשים שהכלתי בתוכי המון ממנו,

אוהבת באמת. לא בכל ליבי... בכל מעודי. בכל כולי. כל רגע שבי מוקדש בנשיקה עבורו.

עדיף לאהוב אהבה אמיתית אדם שלא תוכל להשיג, מאשר לתפוס מישהו עם השכלה של חצי שקל ולקרוא לזה אהבה.

חבל שזה מה שמקובל לשאוף אליו בימינו.