מוזר שהרבה זמן לא כתבתי פוסט.

כתבתי קטעים, קטעים מאושר וקטעים נואשים. שירים תשוקתיים וחצי כתובים.

אבל פוסט של ממש לא כתבתי הרבה זמן.
בהתחשב בעובדה שרק אני אקרא את הפוסט הזה, רק אני אשקיע מאמץ זו, אני לא ממש צריכה לחשוב על מילים.
בטח תהיה לי חצי תגובה מעינת, אולי םא יהיה לי מזל מעוד מישהו נחמד... בסה"כ 4 תגובות כולל התשובות היבשות שלי. 
בא לי לצרוח.
בזמן האחרון רק רציתי שבית ספר ימשך.
לא כי טוב לי שם, לא כי אני אוהבת... כי אני רגילה- ורגיל זה טוב.

יכולתי לשרוד בצורה לא רעה והאהבה שלטה בי עמוק בבטן. 
עכשיו סתם.
צבעתי את השיער לאדום ואני כל-כך כל-כך אוהבת את זה, אבל זה מספיק שגרתי בשביל כמעט אף אחד.

הם: "למה עשית את זה?"   
אני: "למה את לובשת את החולצה הזאת?"
הם: " כי אני אוהבת"
אני: "בדיוק"

הם: "צבעת?"  
אני: "לא... עשיתי החלקה יפנית והגדלת חזה"

והיו תגובות כל-כך מגעילות, כאלו שאין כל-כך מה לכתוב עליהן... שהחזירו אותי בשניה לשנה שעברה.
מעולם לא רציתי להיות מקובלת כמו שכולן רצו, גם עכשיו לא.
יש בי ביצ' יותר גדולה מכל הפרחות ביחד- אבל אני (בניגוד אליהן) גם מחונכת.
למה לנסות בכח לצחוק לבנאדם בפרצוף עם אחרים?
פתאום הולם אותי כל כך חזק זכרון מכיתה ח.
אני מנסה לצאת מהכיתה ומתארגנת או משהו כזה, מתעכבת.
אחד מהילדים מתכנן משהו עלי, אני רואה את זה ומתעלמת.
 הוא מגלגל נייר אל מן שופר כזה.
אני ממשיכה להתעלם.
"נטטטטטעעעעעעעעע אתתתת מכועררררתתתתתתת"

אני מגלגלת עיניים.

פרחות חסרות עניין צוחקות מאחורה.

הילד מתקרב.

אני ממשיכה בשלי .

בין רעד למעידות קטנות עוברות במוחי המחשבות הכי מלוכלכות של רצח לבין התשובות הכי מתוחכמות,
אך נשארתי דוממת.

השופר המאולתר מתקרב לאזניים שלי.

צרחות

"נטעעעעעעעעעע את כזאת מכועררררררתתתתתתתתתתתתתתתתתת"

יש אנשים שלא אכפת להם.
אין לי עוד מה להגיד על הזיכרון הזה, אני פשוט זוכרת כמה שהוא כאב.
לא כאב לי על עצמי אף פעם, לא חזרתי בוכה או באמת מושפלת נפשית.

הרגשתי רע בשבילם, אנשים חסרי חינוך... או בשביל כאלו שלא מספיק חזקים נפשית מול עצמם כדי להתמודד עם זה.

והשנה זה די עבר.

פתאום כל התגובות ויהחס השלילי חזר כי צבעתי שיער.

כשיוצאים מסרט מזעזע על השואה, השיער של נטע יותר חשוב כי הוא נראה " כמו ספריי של פורים " .
עצוב לי בשביל אנשים.
עצוב לי בשביל חוסר החינוך המתיש הזה. נמאס לי כבר.
פעם ראשונה מהרבה מאוד זמן שאני באמת לא רוצה לבוא מחר לבית ספר.

ולא חושבת עלייך.

כל-כך רוצה אבל מנסה להדחיק, כי שבוע בלעדייך זה קשה מדי.

פוסט מפגר.