המילים הראושונות בפרק הראשון שבספר הראשון שלי.

(מי שמעוניין, כאן כתובה ההקדמה)

"סמית'" קראה אלי רוזה מתוך הערפל המצחין שבו התעטפה בריאות מוזנחות.  "רוזה".

"אתה יכול ללכת אם אתה רוצה, אני מצטערת. אני יודעת כמה ש...זה, מאכזב אותך".

הבטתי רותח בעשן המחניק משתרבב בפראות מן הסיגריה העלובה שאחזה, צורותיו משתלהבות ברשעות ושורפות את פניה, שכעת סמקו מן העפר.

לא יכולתי למתן את כעסי אליה כשצפיתי בה מעשנת, ההזנחה העצמית שבה נקטה שברה את תקוותיי עד-כדי רסיסים.

"אני בסדר" שיקרתי במצח נחושה, מקווה שתשמע את זעקותיי מתחת לענני הפיח הרעילים שהתעבו לתומם בחדר.

רוזה התרוממה מן הכורסא הדהוייה, מלאת האבק, וזרקה את הסיגריה מן החלון.

בעודה פותחת את כל חלונות חדרה לאוורר את כעסי אל ההיסטוריה, אור שקיעה אביבי התיז עצמו בהפתעה אל תוך החדר. הרהיטים התמלאו בגוונים ומרקמים, כאילו שטפו מעליהם את חרטותיהם ויגונם.

הבטתי נדהם ביופיה, מחוסר פעימה.

שיערה הכתמתם התפרע ברוח החופשית, מאושר וערני. אפילו קרסוליה הבהירים הדיפו ריח של תקווה.

יכולתי להשבע שעינייה נסגרו מעט, מתמסרות לרוח המתערבלת על פניה, לרעש השחיקה של האוויר באזנייה.