פוסט ארוך, בלי נושא, בלי סיבה, בלי רעיון מרכזי או כללי. תברחו כל עוד נפשכם בכם.

אני באמת מרגישה בודדה.

הנה מגיע לו פוסט ארוך יותר מבדרך-כלל, בלי נושא אחיד, בלי סיבה.

פתאום נופלת עלי הידיעה שאין לי חבר טוב באמת, אפילו לא אחד.

ובאמת שאני לא אומרת את זה בשביל שיגידו לי "כן אני כן, אכפת לי", או לגרום למישהו לחוש אשמה,

אני אומרת את זה כי ככה אני מרגישה, ואני מכחישה מעצמי את זה כבר די הרבה זמן.

אני מודה שאני רוצה להרגיש נאהבת.

ולא כמו שזה נשמע.

אני רוצה להיות נאהבת מהחברים שלי, רוצה להרגיש ששם אני בטוחה, לפחות שם.

אבל אין לי את המקום הזה לחזור לבכות בו, לשוב להתרפק עליו, חוץ מהחדר שלי.

אולי אני רואה יותר מדי סקס והעיר הגדולה ומצפה לחברות אמיתית, אבל אני יודעת שקיים שם משהו לפחות כזה.

אגב, אני אוהבת יותר מדי.

ובזמן האחרון התחילו לעצבן אותי.

"את תמצאי את האחד שלך, את האחד שלך, האחד. האחד האחד האחד"

ואולי אין רק אחד ?! 

אולי יש נגיד עשרים.

עשרה מהם לא תפגשי מעולם בגלל מקומות שונים.

חמישה תפספסי בגלל גילאים

באחד לא תראי אופציה רומנטית

בשניים זה לא יהיה הדדי

אחד מת בתאונה טרגית

והאחד שנשאר יהיה זה שתחיי איתו.

זה לא אומר שיש רק אחד שבאופן קוסמי יהיה הפנזטיה שלך.

אולי אני פספסתי את שלי?

זה דורש בהתחלה "אוי באמת בת כמה את שתפספסי בכלל?"

אין לזה קשר. אולי מי שהיה הכי קרוב ל"אחד" הזה שלי פוספס?

לא יודעת.

ככל שהזמן עובר כך ה"אחד" מתרחק, ונהיה הגדרה רק לתירוצים של חברות בונבונירות ופרחים למניהן.

או של כאלו שרוצות לגרום לחברות שלהן לקנא באמריקה.

אף אחד לא יקרא את הפוסט הזה.

אני לא מצליחה לכתוב, כלום לא מצליח. פשוט לא מצליחה לכתוב.

"אוי נטע התיאור שלך כזה מדהים".

כן, אי אפשר לבנות הכל על תיאורים זולים שחוזרים על עצמם כל הזמן.

לא יהיה לי עוד כלום כמו "ניצוץ אבוד". זה אבוד... חה.

מה הטעם?

האמת היא שאני מתחילה התחלה חדשה בכל מה שלא קשור אליו,

תמונות, קבוצות, כל-כך הרבה זבל נמחק מהפייסבוק, מהארונות, מהמגירות...

הוצאתי לפחות חמישים (!!!) שקיות זבל מלאות, ועוד לא סיימתי.

חזרתי לצייר. אני לא כישרון בציור, אבל לפעמים זה מהנה.

פוסט עלוב,

נפצה בשיר מדהים?
 

בת כמה אני בכלל !?!?!?!?!?!?!