תשוקתי התנדפה מן החלון כשהמאוורר הכה בפניי ללא רחמים. עיני נעצמו במן כניעה אוטומטית שמסרבת לשוב להרגיש.
בידיי אזלו כל רצונות, השאלות, הפרטים הקטנים שהרכיבו תמונה לא מושלמת- אבל קיימת, הרע מת והטוב לא הראה סימנים של עבר ממשי.
הו, הרע כל-כך איכותי, חשבתי.
לפעמים הרוע אוחז בנו בפראות פואטית חסרת מעצורים ומלאת אדרנלין, ובכך משיב אותנו לחיים, גורם לנו לרצות להלחם עבור מציאות אחרת.
אך בחדר הזה, בו עשרות רגשות קיצוניים עברו עלי הלוך ושוב כאילו הייתי מדרכה שחוקה ברחוב ראשי, היובש היה הנורא מכל- הריק מכל. מכל תוכן.
האהבה התייאשה להיות האובססיה היחידה שלי, הדבר היחידי שאכפת לי ממנו מספיק כדי לנשום, הדבר היחידי בעל-המשמעות. ובכך ננטשה אהבתי עוד לפני שהייתה לי מילה בנושא.
בתוך הבלאגן האוונגרדי הזה, בו יומן השתחל בתוך כובע של חברה מוכרת, מעורבב עם עשרות מטבעות שבקושי מרכיבות יחד שקל, ספרים מותשים נשענים זה-על-זה עם סימניות שכוחות באמצע, חולצות מקופלות על המיטה שמקומן בארון, איבדתי את עצמי, ונהייתי מן מותג. מן משהו ששווה המון בעיני אחרים, אבל לעולם לא יהיה באמת יותר איכותי, ולא הצליח להסב אושר אמיתי לאף אחד, כזה שמחזיק לאורך זמן. כל 'תצוגת האופנה' המאולתרת הזאת, בה המותג הוא שמי, התלבושות עוצבו באופן רדוד ונתפרו מבד צעקני באופן לא-מקצועי, אך על כל הממוסחרים לשבח את מה שהם לא מבינים, ומניחים שהאמנות גדולה מהם, אך היא סתם ריקה וחסרת משמעות.
למרות הקיץ, ציפיתי לגשם. משהו היה חייב לקרות במזג-אוויר נפשי שכזה.
לא יכול להיות שהשקיעה הזאת שגרתית בעיניי כולם, זה רק אני או שהצבע שלה אחר?
זה רק אני. זה תמיד זה.
אתה הריבאונד שלי לרתם.
זה לא קטע ממש. לא השקעתי ולא ערכתי ולא התיימרתי ולא כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
