היו ימים בהם

נהמתי

כמו זאב אל טרף

ועכשיו אני נכבת

עם בוא הערב.

היו דקות בהן

נשכחתי

כמו תלויה על חבל

והיום אני מושלכת

כמו גרב

יחידה.

ובשעון הזמן עובר

העובש רק נספג

יותר

עוד קצת

אל תוך העצמות.

זה לא עובר.

ובכל זאת השניות עוברות חולפות

ומרטיטות אוויר נקי

אל הריאות.

אלוהים,

עשה שתהיה קיים.

וכשתהיה קיים,

עשה שאוכל לנשום.

(כתבתי את זה בשלוש דקות, אולי פחות.

ואין לי מושג מה לעזאזל כתבתי,

בטח שזאת לא יצירה. לא שיר. לא קטע. לא סיפור ולא ספר.

למה לעזאזל כתבתי, ובאיזו צורה כתבתי, וכמה שהיא שונה.

לא לקחת את זה ברצינות.

אולי זה מה שמכנים פריקה).

מוזר שבפייסבוק קיבלתי המון תגובות על השיר, וכאן לא קיבלתי אחת.