קטע מפרק ב' בספר שלי - דמות ילדות

כדי שתוכלו להבין- שרה זאת אומנת הילדות של דניאל המספר, אחרי שאימו נפטרה ואביו התמכר לשתיה מעצב. לא ראה אותה שנים.

נתתי לשרה להשען עלי בדרכנו אל ביתה, במרחק בניינים אחדים.

מנורות הרחוב מתו וקמו לתחייה, מהבהבים בגוון עמום של שקיעה, חורקים בכח מעט אור על הבניינים הצמודים.

התחלנו לדדות במדרגות, כל מדרגה מתקרבת אל הספה האישית שתמיד אהבתי לנמנם בה, מעוטרת בפרחים סגולים באווירה שכולה תאורה צהובה ובית ישן.

המפתח חדר אל המנעול, ויללות של חתולים עייפים התהלכו בשמימות אל הדלת.

"סינתיה, אל תפריעי לדניאל לעבור! פסססט!". הבריחה חתולה שחורה אל חדר השינה.

ריח התבשיל והאפיה בבית נשאר כשהיה, ובספריות העמוסות נחנקו אותם ספרים בין אותן סימניות.

תפסתי את מקומי הבטוח על הספה, ושרה כהרגלה קרתעה אל המטבח.

"דניאלי, כמה סוכר בתה?" – "שניים" .

היא חזרה במיומנות עם ספל לבן והזהירה שהוא חם, בנימה פולנית שהתרגלתי לשמוע בה אהבה. ידיי התחממו במהירות מהספל, והתחלתי לשתות אותו בשקיקה.

הבטתי אל תוך הכוס החמה, בעודי לוגם את טעמי זכורונות ילדותי, ופני התמלאו במהירות באדים וזיעה.

כהרף עין התה היה הסטוריה, ובכוס נשאר רק התיון הקמול והסחוט. הבטתי מעבר לספל הרותח אל שרה, שבחנה בהדיקות את הבעות פניי ונראה שהתרצתה.

"אז ספר לי מה היה מספיק חשוב להוציא אותך מהבית בקור כלבים שכזה".

השתנקתי. "האוויר נקי יותר בחורף" השבתי. ולמרבה הפתעתי, לא שיקרתי.

"דניאל" – "ברצינות!".

כשראתה שאני אטום יותר מבקוק יין ישן, החליטה להניח לי לנפשי. יש אנשים שיודעים מתי לשחרר. אני לא אחד מהם.

ההקדמה לספר (מנקודת מבט של דניאל )

למעוניינים לשמור על 'קשר' עם הבלוג, ולקבל למייל הודעה על פרסומי פוסט וקטעים, שיר, או חלקים מהספר,
מוזמנים להרשם ל"מנויים", בצד ימין (:

התגובות שלכם מחמממות לי את הלב כל פעם, תודה.