האמת היא שלא נורא לי. דווקא הכל משתפר. לפעמים צריכים לרדת כדי לעלות.

עומד להיות לי טוב! נמאס לי כבר.

 

שוב מצאתי עצמי לבד.

הקירות אטמו עלי את השתיקה, הצרחה השתיקה עצמה ורעדה בין כותלי לבבי.

הקור הנפשי היה בלתי נסבל, וחנק בי דמעות שיבשו מכבר.

עת לפרוח

ובין עלים יבשים

את צומחת.

מביטה אל אי-שם,
שוכחת עת לפרוח,
יודעת עת לנבול.

עת לשכוח
ובין זכרונות אפורים

את נמרחת.

מביטה אל אי-שם

שוכחת עת לשכוח,

יודעת עת לרעוד.

עת לצרוח

ובין רעשים ערוגים

את נגרעת.

מביטה אל אי-שם

שוכחת עת לצרוח,
יודעת עת לשתוק.

ובין כל הדפים העכורים,

חתומים בכתמי דיו ישנים,

מצלוקים ממילים,

את מוצאת את עצמך פגיעה.

עת לפרוח?

והמילים כושלות.

הבית האחרון מדבר על השיר הזה, כי הוא כושל.

אבל מהנפילה הזאת,
אני זוכרת ולומדת לפרוח.

 אז הפוסט הזה, למרות שהוא דיכאוני,
אופטימי יותר מתמיד.