מהו טרף?  טיוטה ראשונית לחלוטין. הכתב שונה מבקשת קוראת.

זיהיתי בשחר החרישי ריחות של בשמים ישנים שלבטח אהבתי, פרחים אירופאיים ופירות טרופיים בהרמוניה מושלמת, נותנת לריחות המתוקים להתנדף בתחתית בטני ולהצית בי רעב.

החמה טיפסה עוד ועוד על מדרגות בלתי נראות בשמיים, נחה הס על העננים הנפוחים, מלאי הגשם, שהסמיקו דם אפור על לחיהם, כאילו התביישו שבאשמתם ההרוסים ביננו יסתגרו בסדינם, הרוסים אף יותר, ויבהו בחלון מאזינים לסערה, שדמתה לרגשותיהם חסרי האונים בעצומתם.

לבסוף קמתי, סהרורתית, אל עבר המטבח, ופתחתי את המקרר בבת אחת. הקור הכה בי וצינן את אצבעותי עד חוסר תחושה מוחלט.

מה אוכל? עמדתי דוממת.

הריקנות שררה בי במלואה, התמקמה בכל פיסה חשופה בגופי. כיבתה לחלוטין את האור באישוניי, רפרה בעפעפיי הסגורים למחצה, כל ימי השבוע, והזרימה דם איטי מלבי הלאה, נוטף בקושי בתוך החזה. וחושך, אין אדם חי בתוך מצבת הגוף הזו, שמתהלכת הלוך ושוב על אותן מרצפות, משפשפת אותן במסלול קבוע וחורקת עליהן אותן עקבות, עקבות של רגש מיותר שהצליח במסתוריות לשרוד את המבול.

ניצבתי שם זמן לא מוגדר, מהופנטת ואטומה אל מול מקרר מלא במצרכים מיותרים לחלוטין, שום דבר אכיל.

מצרכים מעוררי בחילה של נשים זקנות ופטפטניות, שמסיבה לא ברורה מקפידות באובססיה לאורח חיים בריא, שלא יפספסו ריכול פתע בחיים המרתקים שחוו עד כה, חס וחלילה. מני מעדנים בריאים בטעמים חמוצים וגרנולות אבקתיות ומאובקות נחו במקרר כבר כמה חודשים טובים, ואני סירבתי בחוסר אכפתיות.

במן אינסטינקט מובנה עלתה בי אירוניה, מקרר מלא- ריק/ אישה חיה- מתה, כמותי. הו, איזה חוש הומור משובח, זמזמתי לעצמי, הו.

אך הרעב שבי היה רעב אחר, כזה שזכרתי מכבר, עמוס צבעים וקולות ועומס רעשים ורגשות ורצונות בערבוב חולני ומטורף.

זיהיתי את הרעב הזה, של הכאב והתשוקה, מלא הריקנות התהומית והרצון העז לטרוף מישהו...משהו... אמרתי מישהו? לא, לבטח לא.

הדלקתי לעצמי סיגריה, מעסיקה את הפה שלי בכל מה שהוא לא אוכל (ובטח לא בריא), ובחושך-לא-חושך המעומעם הזה, חקרתי ברשלנות את העשן העגום מסביבי, חונק עלי פיזית ונפשית.

והנה קלטתי כמעט צפצפת אופניים תמימה, שורקת איפשהו במרחב הפתוח, היכן שאנשים חיים, בחוץ.

האפר התקרר במאפרה המוצפת, ונדדתי אל חדרי בצעדים קרועים.

ולפתע השקט תם, מת. במשאבה ששכחתי את שמה זרם נוזל מבעבע, והוא רתח מתחת לעור, בכל מקום, זרם בו כעס ממשי, הכה בי בגלים אכזריים.

רגלי צעדו, ידעו את כיוונם, וידעו לאתר טיפות הגיון שאזלו הרחק מכאן, והותירו אותי יתומה.

הבטתי במראה בעיניים יבשות ועייפות, מתחננת לדמעה מתאבלת, שתוכיח שהיה פעם מישהו לאהוב.

"את מי את אוהבת?" צרחתי חנוקה, אפופה באותו העשן שנכלא בין כותלי חדרי וחלונותיי הנעולים. "את מי?!".

לא זכרתי את מי ששנאתי לשכוח.

זאת בקושי פריקה, ואני לא בדיכאון, זה לא עלי.

טלאור, אני מאמינה בך, סתם חשוב לי להגיד את זה.

ועכשיו תמונות שלא קשורות לפוסט (כמעט אף-פעם לא קורה), כי התחושה של הפוסט הזה מדכאת נורא.

כי אני כן מסתדרת ולא רע, ואני גאה בעצמי על זה, באמת שאני גאה :)

מסתדרת, הא? כאילו, כן, אבל. טוב נו, כן. פשוט שוכחת.אם היה לי אותו, הכל היה טוב. בעצם, בכל מצב.

   אביב גפן - השיר שלנו  

שיר שמתאר אותי בכל מילה שניה.