נכתב לפני חודש, ושכחתי ממנו לחלוטין, תהנו.

מה נכון מה לא למי אכפת למי לא ומי אני ומי אני לא ומה לעזאזל.

מעוף

על מרצפות האזרכת נרקמו בצמר אנשים רבים, ממהרים במסעם החרוץ להמלט ולשוב אל אותם הבתים הריקים והמלאים.

 בין הרמוניות האנשים זמזה לה אישה צעירה מנגינה רכה, מאולתרת, חסרת קו עלילה, ובכל אחד מתווי פניה נחרצו זכרונות הצחוק והבכי.
האישה הביטה בעלים משילים מעליהם את עליהם כנחש עייף, ובהדרגה עצמה את עינייה.
וכשעינייה התערבלו אל תוך החושך, החופש ניכר בעפעפיה העצומים, ובתנופה קלה פרסה את שתי ידייה הרחק ממנה, כאילו בכוונתה להמריא אל השמיים הסגולים ולההפך לחלק בלתי-נפרד מהשקיעה.

למרות ששתי רגליה נעו על הקרקע, ההתמסרות המלאה שלה אל השקט העידה על המראת דמיונה ומעופו.

החמה כמעט נעלמה בין הבניינים הישנים של השדרה והכוכבים התחילו להזרע בעולמה, זה אחר זה, מנצנים בשקט לצד ירח בהיר וחצוי. 

ובכל צעד שמיימי שלה על עלי השקיעה הסתוויים, עוד חלום אבוד (שבהכרח הייתה בו מתיקות או מלנכוליות מרירה של סוף יום), התרחקו ממנה מעט, ובקצב איטי ידיה נחתו אל צידי הגוף.

ילדים קטנים עזבו עם הוריהם את הנדנדות התמימות, שהמשיכו לשחק עם הרוח, וגברים נאים בשנות העשרים לחייהם ריחפו מעל לאופניים מהירות, מתגעגעים לבחיר או בחירת ליבם, מזדרזים לשוב אל חיקם.

וכשהגיעה לביתה, ידעה האישה שאהבתה רחוקה מלהגיע ושלחמותיה רחוקים שנות אור מהתגשמות.

'אבל', היא חשבה לעצמה, 'תמיד תהיה לי את העיר'.

הכל שחור הכל לבן הכל אפור הכל קיים הכל מת.

שום דבר לא מעודד שום דבר לא מדכא והזיכרון הזה שלך נשכח ואיפה אתה.

ואיפה מישהו שיוכל לעזור. איפה. איפה מישהו שיהיה מוכן להקשיב, בלי לפחד לאבד אותו כשישמע את האמת

   Field- Nocturne no 2- C Minor  

נמאס לי להתבייש בכל מה שאני מרגישה ולדעת שאני לא בסדר, אבל מה לא בסדר ברגש בדיוק?