אני לא יודעת לקראת איזה פוסט אני הולכת.

פוסט סיכום.

אבל איך מתחילים לסכם דבר שעוד לא נגמר, דבר שמסרבים לשחרר ממנו, דבר שלא זוכרים?

אהבה.

כמה פעמים אמרו שזו "ארבע אותיות, שתי הברות מילה אחת ולב שבור אחד". כמה פעמים רצו לנדושות וצדקו?

לפני כמה ימים חברתי הטובה טלאור שאלה אותי איך אני מגדירה חברת אמת.

עניתי לה שזה תלוי בשלושה קריטריונים בלתי ניתנים לשבירה:

1) עקביות. אין דבר כזה כל יום כל וים ואז שבוע וחצי שקט מצד אחד. זה לא עובד ככה.

2) כזה שיחשוב עלייך, שיזום שיחות על הרגשות שלך כשהוא יודע שהוא צריך, שיהיה שם ותמיד.

3) חוסר צנזורה על רגשות או מחשבות. לא להתבייש לדבר על הכל.

ואז עצרתי לחשוב, כמה חברים יש לי כאלו?

ואין.

אז אצל מי הבעיה, אצלי? אולי. מה לשנות, למה לשנות? למה לשנות את עצמי?

בכל-מקרה, זה משהו שהייתי צריכה לציין.

חיכיתי לנפילת כאב והיא לא באה.

והחזקתי עד שאפול, להרגיש את הכאב שמגיע לי, שאני רוצה להרגיש כדי שאני אוכל לקום על הרגליים.

שאני אדע שזה נגמר כדי שאני אוכל להתחיל מחדש.

אבל זה לא הגיע.

בשביל זה אני אסחוב את האהבה הזאת?! בשביל מה?!

ואני תמיד אוהב אותו.

פשוט, אתן לזה להיות 100 אחוז ממני, לא 90 אחוז, מן חלק כזה שאין להתעכב עליו יותר מדי.

אי-אפשר בכח, בטח לא כשלא ראיתי אותו כבר כמעט שלושה חודשים.

אני מפחדת לוותר לעצמי כנראה.

אולי העובדה שאני מורחת את זה לא נותנת כבוד לאהבה שהייתה לי אליו? החזקה והזוכרת והאמיתית?

אין לי כח לערוך את הפוסט הזה, שיהיה כמו שהוא.

 אל תלך מכאן, יקומי קמל, וליטוף קמעה, צחוק וערפל.

והנה אני חוזרת שעתיים אחרי זה, להמשיך את הפוסט.

ופתאום חיים בלעדיו נראים גם כמו הקלה.

אבל לאט לאט.

זאת הקלה רק כי אני לא זוכרת את מי אני אוהבת.

אני תמיד אוהב אותו.

אני פשוט לא זוכרת את זה, וזה חבל.

חבל לי ועצוב לי נורא שאני חייבת לשחרר,

אבל אם זו המציאות ואין ברירה, אני צריכה לתת כבוד לאהבה הזאת שיש לי,

לאהבה החזקה שהייתה לי,

ולסיים אותה כמו שצריך.

חלומות טובים באים אל קיצם, ארורה אהיה אם תפוג עכשיו.

אני אוהבת אותך ר.ג.

אוהבת אותך ורק בגלל זה חייבת לשחרר, זה לא בשליטתי.

[ניסיתי לגרום לפוסט הזה להראות שמח וזה לא עובד, כי זה שקר].

  Amy Winehouse - Tears Dry On Their Own