אני לא יודעת איך מתחילים.

בטן כואבת, בטן כואבת בכאב שיכולתי לזהות מתוך שינה. כאב ספציפי ומעורר בחילה, כזה שלא הרגשתי חודשים.

כאב של תחושת אהבה.

וזה לא הכאב הקיטשי והמיוחל. לא השמחה הגדולה ולא העצב ההוליוודי.

זה הכאב של תברחי כל עוד את יכולה, ובמקום לברוח מהתחושה האסורה את רצה ישר אל הידיים שלה, להיות טרף לכל התחושות שלך, להאכל על-ידי עצמך בשביל מטרה חשובה וחסרת חשיבות.

סיפור כל-כך דומה איתה, סיפור כל-כך שונה.

להסתכל עליו ולהתרגש, לדעת שאני לא אוהבת אותו בכלל. לדעת שהוא לא הטעם שלי. לדעת שהוא ה"ריבאונד" שלי.

לדעת שאני אוהבת רק את הרעיון. לדעת שאני שונאת את החולצה השחורה הג'ינס ונעלי הספורט מתרחקים ממני לאותו הכיוון, ולהזכר באותו היום עליו אני מתחרטת עמוקות, לפני שלושה וחצי חודשים, בסיטואציה כל-כך אחרת וכל-כך כל-כך שונה.

היא מתאהבת במורה שלה לקולנוע.

איזה יופי, נטע החולנית חייבת לקפוץ על ההזמנות של בלי לבחור לחלום על זה בלילה, אפילו את הנטע שלנו זה רודף יותר. 

מסתכלת על המורה הזה לקולנוע, לדעת שאני לא אוהבת אותו, לא נמשכת אליו אפילו, לא הטעם שלי, לדעת שחלמתי עליו בלילה והוא לא יוצא לי מהראש. ולדעת שזה לא הוא בכלל. זה מישהו אחר.

זה נורא. אני יודעת שיוכלו להגיע לפוסט הזה.

אפילו לא כתבתי במפורש על העובדה שאהבתי (אוהבת, אהבתי) מורה בבלוג הזה. אי פעם. כתבתי לא אפשרי לא אפשרי, ידעתי לכמה ידיים זה יכול להגיע.

אז כן, זה הסיפור.

אני מאוהבת, התאהבתי, אהבתי, כל מילה בכל זמן, את המורה שלי .

בכל האהבה הזאת נקטתי בכל הצעדים הלא נכונים, סיפרתי לו בצורה הלא נכונה. הייתי לא אני. איבדתי את עצמי.

ואיזה מצחיק זה, איזו שנאה יש לי אליה (וכשאני אומרת אליה, זה אלי), שהיא תראה אותו, תדע לאיזה יום לחכות.

תחשוב על "שלישי שלישי שלישי".

ואולי היא בכלל לא מתאהבת.

זה לא משנה.

זה רק הרעיון של האופציה. שהיא יכולה ויש לה שנה שלמה, ויותר. הרבה יותר.

ידעתי שמשהו כזה יקרה איתו, הייתה לי תחושה מהרגע הראשון. ידעתי.

אני לא אוהבת אותו ולא מרגישה כלפיו שום דבר מיוחד. זה מה שאני מרגישה כלפי זה שאני אוהבת/לא אוהבת, הצמאון הזה להשליך את הרגשות כלפי הסיטואציה הדומה ביותר.

מרגישה תחרות דבילית איתה עכשיו.

ואני יודעת שאם היא תקרא את הפוסט הזה היא תחשוב כמה דברים-

1) וואו, היא לקחה את זה רחוק. רחוק מדי, זאת לא הסיטואציה..

2) אני לא אדבר איתה על זה, זה יכאב לה.

את לא צריכה. הריבאונד היה מגיע במוקדם או במאוחר.

אוי אלוהים את זה לא חזיתי.

שנה טובה לכולם, מלאת הפתעות, מהסוג הטוב והטוב פחות, ושאולי משהו בעל משמעות ידפוק בדלת. 

אבל הכי חשוב, לא משנה כמה הדבר הזה משמעותי ומדהים, כשמגיע בואו ללכת- תשחררו אותו לחופשי.

חג שמח גם לך, מרובה ילדים ואישה.

רוצה להיות חופשיה

לא תלויה באהבה

או בכסף

או במקום

מילים שאמרתי קטנות ממני היום.

שנה טובה לי. אני מאחלת לעצמי ללמוד להתמודד עם הבדידות, להתבגר ולמצוא פתרון.

ושאולי, אולי, וזה חסר סיכוי לחלוטין מראש, שתהיה לי תגובה על הפוסט הזה.

רוצה להיות חופשיה-מיי פיינגולד, כוכב נולד 2009