השדרה סאנה בשתיקה מסויימת, תחושת שקר אפפה אותה בהרמוניית רעש צורמת ולגיטימית לרחוב מלא. ואני, כמובן, לקחתי בה חלק.
האהבה הזו היא חלק בלתי נפרד מהגוף והיא מהווה דופי- בלעדיה חשתי את הריקנות הנוראה ביותר בגוף, נלקח ממני מושא אהבתי אל תהום טבעתי, אך מטבע הדברים נהייתי קלה יותר, כאילו נושאת עצמי על האוויר בין המוני האנשים.
מרצפות. אני חורקת עליהן אחת אחת ממקום למקום, חסרת כוונה מזינה את האוויר בתשוקה מתנדפת, מתמוססת ומתה, נעלמת כמו בושם ישן. והריח הזה של השגרה האחרת, זו שהיתה מכבר, ימים קצרים של אופי, רגעים ספורים של אושר- גם הם, אט אט ובטוח, נמחקים מן הזכרון. שאגות סמויות לבטח נגוזו, והשתיקה שוררת בליבי. מדוע הקלת השקט אינה חודרת בי?
אני עובדת בשביל זה, תאמיני לי. למה הפוסטים שלי לא צבעוניים בזמן האחרון? אני חייבת לפצות על זה.
פשוט אוסיף שיר יפה וצבעוני. מקווה שיעשה את השינוי, באמת שכן...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
