אני יודעת שזה כתוב באופן מוזר, אבל אם קוראים לאט אפשר להבין.
זאת רק פריקה בסך-הכל. 

עיניים פקוחות לרווחה חסרות מנוח מרצדות על הדי אי-שם אחר חוסר-משמעות קיים. 

צעדים ריקים מרצפות מלאות בצללי תשוקה אימתניים רעב חולני מיילל קורע השקט.

תשוקה נתעבת. היכן היא אותה התשוקה?

בקרביים חיפשתי בראש בדם בסומק הלחיים שנזל ונעלם, בלב, ולא מצאתי.

עיניים ירוקות אליהן סגדתי מהבהבות טלאי זכרון עמומים, חודשים ארוכים שתמונה לא עלתה בי, ועד שעלתה נגוזה.

מי הוא אשר אהבתי מעצמי, מי הוא אשר הענקתי ליבי והוא כאיילה חיננית נוסקת אל עבר שקיעה נעלם ומת ממני.

עבור מי הולכתי עצמי שולל חודשים ארוכים בשביליי פנטזיות הפרועות כגבותיו, עבור מי.

שעון מתקתק ומרחיק ממני גוונים של חולצה. מרחיק גוונים של מכנס וגוונים של מבט וצבע קול. גונב את היקר מכל, גונב אותי מעצמי. גונב עלי דעתי ושפיותי והיכן גם היא?

אך הקנאה לא נסוגה אחור.

פועמת בבטחה בעומק בטני ללא הפסק.

היא הדבר היחיד שזעקתי- 'הרחיקו ממני', וזה, ארז מזוודות ושכן בי. 

עיניים פקוחות לרווחה חסרות מנוח מרצדות על הדי אי-שם אחר חוסר-משמעות קיים- מרצדות ונופלות לשינה ממנה יתעוררנה וישתקו שנית.

צופה חוסר תגובות מוחלט. כמובן. זה לא סיפור בהמשכים של ישרא.