שום דבר כבר לא טרי בי.

גם הצבע הכי מדהים דוהה ומתלכלך. גם זה.

להתראות לך, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב, אבל זה כבר חסר תועלת.

אני כבר לא מעוניינת בלהיות פואטית והרואית. לא מעוניינת לשמור על אהבה ולא לוותר כי זה אמיץ ואכפתי- ואמיתי.

במציאות זה לא. במציאות- זה עלוב וחסר תועלת ומיותר ופתאטי.

ואני חיה את המציאות. 

אז זהו, די. נגמר. מעכשיו אני נטע. ונטע לבד .

אני לא צריכה אף אחד מהחברים שלי.

כי אף אחד מהם לא חבר. 

וזה מקל עלי, תודה.

אני לא צריכה לחשוב על האנשים שיפגעו ברגע שאני אצליח סוף-סוף להשתנות אף אחד לא יתגעגע למי שהייתי.

או לאותה הנטע- כמובן, לנטע הכישרון הגדול הזה שיודעת לכתוב מדהים והיא כזאת בוגרת- אבל תוך שניה וחצי על השעון למי אכפת ממנה, טריק חד פעמי של קסם.

וכשיהיו לי חברים, יהיו, וזה חשוב. אבל כרגע, אם יש לי רק את עצמי- זה מספיק. 

תודה לכל החברים המזוייפים שלי, שלא יגיבו פה ולא יקראו פה ממילא,

ואם הם קראו עד כאן, שאפו.

אל תצפו לפאלפון שלי. וזה לא מכעס- זאת היא- מן האמת הטהורה.

ולכמה חברים שלי, ש, באופן היפוטתי מדיומן וחולה על כל הראש, נגיד שיקראו פה,

הנה כמה מסרים, מעניין אם תוכלו לשייך את זה אליכם.

1) מעולם לא סלחתי לך. לא באמת.

2) העובדה שאני קוראת לך חברה, זו שארית פתאטית מהעבר. חיוכים זה מה שיש ביננו, כשאין ברירה אלא לדבר.

3) והנה אני מוכיחה- אמרתי לך שגם עבורך אני אהיה טריק חד פעמי. וצדקתי.

כל-כך פוסט שלא יקראו, וכל-כך לא צריך.

יש לי אותי ואת העקרונות שלי, ואני עומדת אתם איתנה- כל  מי שמכיר אותי, אפילו מעט, יודע שאין חזקה ממני כשאני עומדת על שלי.