לאנשים שמכירים אותי -אם יהיה לכם לא נח לראות אותי באור מיני,

אנא תוותרו. זה רק יהרוס.

היא עמדה למולו נבוכה וסמוקת לחיים, משפילה ראשה אל נעלי הלכה השחורות שנעל, יוצרת מחיצת שיער דבשי בינה ובין מושא תשוקתה. הוא נגע בירכה, ולרגע היה מדומה שאולי הכל יתאפשר.

הוא חפן את ראשה בין כפות ידיו המיוזעות והחמות בפעם הראשונה, והיא נצמדת אל חזהו. שכבת בד חולצתו הדקה, שכעת נדבקה אל עורו בעקבות חום האוגוסט הטיפוסי, הייתה הדבר הפיזי היחיד שהפריד בינהם. בביישנות ההולכת ופוחתת החלה להסניף את ריחו ולנשוך את פרקי ידו לאט-לאט.

 והיא ספרה את התנשפויותיו, אחת, שתיים, שלוש...

היא פתחה את רוכסן מכנסיו ועם לשונה פתחה את כפתורי חולצות הלבנה, מגששת בפעם הראשונה בסקרנות  מתוחה ומגלה שכבות רטובות של שיער ושרירים בשרניים. והוא כפסל נותן לה חופש. אם היה כן לחלוטין עם עצמו, היה מודה שהחוויה הזו גירתה אותו מאוד, ולאו דווקא מכיוון שנערה ניצבה אל מולו, גבר לקראת גיל השלושים, בעל ניסיון וחיים לברוח אליהם.

גיל לא נכנס למשוואה המנותקת הזו, בפנטזיה השקטה הזו שניהם היו שולטים ונשלטים, מנצלים ומנוצלים. בפנטזיה הזו, בבתולים האלו, היא הייתה שם עבורו כפי שהוא היה עבורה. ובמגע סופי אחד, זעקה חנוקה השתרבבה מפיה ואיבדה את תמימותה למען הגבר אשר אהבה.

ולבסוף, נשכבו אחד לצד השני, מיוזעים ועירומים, מביטים במנורה הלבנה והמתנדנדת, יוצרת צלי אור נרחבים על התקרה.

הוא הדליק סיגריה, ופחד להציע לה אחת. אולי זה היה מגוחך, להסתכל עליה כנערה וכדמות מורה, לאחר שביצע בה את כל כולו, ולדעת שהחלטותיה בוגרות יותר מאשר של נשים מבוגרות פי שלוש מגילה. אך האינסטינקטים שלו כמעט והכניעו אותו למקום האסור והשחור ביותר- החרטה.

ריח הסגריה התערבב עם ריח הזיעה ושאריות הבושם של הנערה, בעת עשן הסגריה התערפל אל תקרת החדר, מלטף וממסגר את אהיל המנורה בגווני אפור .

הנערה התהפכה על הצד והתבוננה בו, בשערו הלח ועיניו הירוקות.

אצבעותיה החלו לשחק בשיערות ידיו, כאילו ידעה שהרגעים האלו, שיצאו מגדר המציאות, סופם לתום ובקרוב. הוא הסתובב אליה, חוקר את עיניה החומות והשקולות ממוסגרות ריסי הילדות, ומחייך כמעט. חיוך פרידה שכזה, חיוך ניחומים.