הנה פרק, שחלקו נכתב לפני חצי שנה, וחלקו ערכתי היום. מעניין אם מרגישים את הערבוב או שהכל עובר חלק.

תהנו! דמויות חדשות מתגלות היום!

חשוב להוסיף שכתבתי אותו ושיניתי אותו בעקבות מזג האוויר החורפי, שהשפיע מאוד על כל הפרק.

פרק ב- ה ת י ו ן   ה ס ח ו ט
 

הבטתי בחלון הגשום מחליף את צבעיו ומקבל גווני פתע אדומים מפנסי מכוניות של עוברי שווא, והחלטתי להצטרף לנהמות הרוחות הזועמת ולהסתתר בין העננים.

יצאתי מן החדר אל ריחו המחניק של הסלון, ריח חזק של נרות ישנים ומחניקים התערבבו עם ניחוח אבק הספות, אך ריח מטהר אוויר, שנוער לטהר בעיקר את האווירה הזנוחה של הבית, שלט בכולם כמו מנצח על תזמורת רועמת.

רעם חזק נשמע בשמיים, ואיתן בקצב אחיד רעמי צרחות ביתיים. סנדי, אחותי הגדולה, חזרה לפייס את אבא, אך הנסיון הנואש כשל כידוע מראש.

"אתה כל-כך צפוי! "

"את לא רצויה פה! לכי!"

"הוא מדהים אבא, אל תאבד אותי בגלל שאני נאמנה לעצמי! ".

"ואלי, אלי את לא נאמנה?! אל אביך מולידך, שנתן לך הכל. איזו בושה..."

"אני אתחתן איתו לא משנה מה תגיד. לא כדאי שתתעלה על עצמך פעם אחת, אתה שומע?! פעם אחת, ותלמד לקבל את המציאות כפי שהיא? אתה מדבר על הקשר עם הבת שלך!"

"איזו בת ואיזה נעליים!!! מה אני אגיד ליאיר שהבטחתי לו את ה.."

"יאיר שמאיר! אני לא רכוש אבא, אני לא אתחתן עם הבן של יאיר עם כל הכבוד שבעולם. הוא מקסים, אבל יש לי זכות לחיות את החיים שלי עם הגבר שאני אוהבת. זכות בסיסית! ורוברטו מעניק לי כל מה ש.."

"גם כן רוברטו! שם של אביר רוסי מימי הביניים. רוברטו.  ואיך תקראו לבת שלכם, הא? אליסיה?!"

"תתבגר. זה לא מצחיק אבא. "

"פשוט לכי."

חרקתי בעצמה את הדלת מאחורי, מנסה לסחוט טיפות תשומת לב אבודות, שאבדו עוד לפני קיומן, ולא צלחתי.

אז התחלתי מתהלך ברחובות סאן ז'ואן הירוקים אפורים, ומצאתי ספסל נידח ויבש להתיישב בו ולתייק במוחי הרהורעים מעורערים. נזכרתי לפתע בציטוט ששמעתי פעם מפי אדם בטלוויזיה "  סיפור חיים אחד שנלחש על ספסל בגן, נחלף במשנהו, רסיסי דברים חברו עם דמויות שונות מאלה שסיפרו אותם.".

אצבעותיי החלו ללטף את כריכת הספר הלוך ושוב, חסרות מגע אך מלאות מטען, כאילו ניסיתי להבטיח לכריכה הזו שהכל יסתדר, כדי להרגיע את עצמי. יש הרבה דברים שעל ספת הפסיכולוגית נשמעים הרואים ומלאי תשוקה והגיון, ומחוץ לה- עלובים ומודחים.

והתחלתי לקרוא, מסתיר במעילי את העמודים, ומשתדל להגן עליהם מטיפות הגשם הספורות שנשארו תלויות מצמרות העצים ונשרו בזמנן החופשי, ללא אזהרה.

כשהצלחתי לשקוע בספר לחלוטין, הפסיק הגשם הקל, וקול מוכר העיר אותי מריכוזי.

"דניאל?".

את הקול הזה זיהיתי ממכבר, קול עדין ורך שמשך אותי אלפי לילות אחורנית, אל ילדותי האבודה.

למרות שהייתי בן 18 בלבד, הרבה דברים הספיקו להתרחש מאז גילאי 5. איבוד אם היה אחד מהם, וגם אב לא בדיוק היה לי.

"שרה" .

כשאמי נפטרה אבי עבד שעות נוספות בתחרות על משאבי הוויסקי עם עצמו, אחותי שירלי עבדה על ציונים לבגרויות, מתחבאת מעצמה ומדחיקה את הבית בציוני מתכונת בפסיכולוגיה. לאחר מכן עזבה את הבית ולא חזרה. "כאילו צריך כאן שתי סנדי" התבדח אבי באחד מלילותיו השיכורים על בנותיו התאומות. גם סנדי לא שמעה ממנה.

סנדי, לעומת זאת, התעמתה עם עצמה שוב ושוב מה לעשות, לא השקיעה בלימודיה, אלה במסכות יופיה הבלתי ניתנות לערעור. בזמנו כבר היה לה שיער בלונדיני וקארה- הפרט היחיד שהבדיל בינה לבין שירלי, בעלת השיער הארוך והדבשי, הטבעי.

אז נותרתי לבד במערכה, ילד קטן שמאשים את עצמו ואת כולם בהכל, ואולי גם טיפה בצדק.

אז שירלי חסכה קצת כסף מבייביסיטרים מזדמנים וקנתה לי את האמנת הראשונה שמצאה- שרה זוצ'טוק.

שרה הייתה אישה מבוגרת, שמבטה היה עייף אף יותר, אך לעולם במבטה נשאר מן סוד, שמעולם לא יוכל להתבגר. לפעמים כשחשבתי עליה, בדמויות מספרי ילדים יתומים עניים, תהיתי מדוע היא הבינה אותי כל-כך במדויק כל ילדותי, ומה עבר על אמה ועליה.

משהו במבטה היום היה רגוע למדי, כאילו שהענקתי לה את אותו המפלט שהעניקה לי.

שיערה התקשח במורדי צמתה המוכרת והאפורה, מתפסל במורד עורפה, וידיה הקפואות תפסו את שלי במגע שלעולם לא שכחתי ומעולם לא אשכח.

"כמה שהשתנת דניאלצ'וק, מה אתה עושה בקור כזה בחוץ? בוא. תעלה אלי הביתה".

והחלה למלמל "שוכח אותי ככה.. שיבוא וידפוק על הדלת..כאילו אני לא עונה.אני תמיד עונה-תמיד.. עונה.."

לא סירבתי אך לא הערתי כלום. האמא-לא-אמא הזו משכה אותי בידה המקומטת, שכאילו קפאה מקופלת באלפי חריצי זקנה.

נתתי לשרה להשען עלי בדרכנו אל ביתה, במרחק בניינים אחדים.

מנורות הרחוב מתו וקמו לתחייה, מהבהבים בגוון עמום של שקיעה, חורקים בכח מעט אור על הבניינים הצפופים, שהתלחששו בינם לבין עצמם על סודותיה של העיר הישנה.

התחלנו לדדות במדרגות, ושרה התחילה להתלונן ביידיש, כמעט והסתרתי חיוך עצוב בשקעי לחיי.

המפתח חדר אל המנעול, ויללות של חתולים עייפים ברחו מן הדלת.

"סינתיה, אל תפריעי לדניאל לעבור! פסססט!". הבריחה חתולה שחורה אל חדר השינה.

היא הושיבה אותי על הספה בעקבות הרגלים ישנים, ושלי צייתו מיד. אטומים מן המעבר החד בין הבית לרחוב לשרה.

ריח התבשיל והאפיה בבית נשאר כשהיה, ובספריות העמוסות נחנקו אותם ספרים ובהן אותן סימניות בין אותן הדפים שנשאו את אותן המילים.

ושרה כהרגלה קרתעה אל המטבח.

"דניאלי, כמה סוכר בתה?" – "שניים" .

היא חזרה במיומנות עם ספל לבן והזהירה שהוא חם, בנימה פולנית שהתרגלתי לזהות בה אהבה. ידיי התחממו במהירות מהספל, והתחלתי לשתות אותו בשקיקה.

הבטתי אל תוך הכוס החמה, לוגם את טעמי זכורונות ילדותי, ופני התמלאו במהירות באדים וזיעה.

כהרף עין התה היה הסטוריה, ובכוס נשאר רק התיון הקמול והסחוט. הבטתי מעבר לספל הרותח אל שרה, שבחנה באדיקות את הבעות פניי ונראה שהתרצתה.

"אז ספר לי מה היה מספיק חשוב להוציא אותך מהבית בקור כלבים שכזה".

השתנקתי. "האוויר נקי יותר בחורף" השבתי. ספק משקר ספק לא.

"דניאל" – "ברצינות!".

כשראתה שאני אטום יותר מבקוק יין ישן, החליטה להניח לי לנפשי. יש אנשים שיודעים מתי לשחרר. אני לא אחד מהם.

ולפתע השקט נשבר, חלונותיה המעוטרים של שרה התנפצו וזכוכיות מאובקות המטירו על גופנו כמו הגשם בחוץ. חריצים אדומים מדם נפרעו בגופי, אחד אחד, ובפניה של שרה הישישה.

"שרה!!!!"

יריית אקדח משפשפת את כתפי הישר אל תוך משקפיה הסדוקים של שרה, אנקת כאב נשמעת מפיה, והאוויר בגופה יוצא כמו מבובה מתנפחת. שרה מתה, וכאילו חייכה, מכירה את העולם לאחר מותה, לא מופתעת מכלום.