זה מצחיק קצת, שמצד אחד למדתי מהטעויות שלי, ומצד שני אני חוזרת עליהן בצורה צפויה ומעוררת גיחוך.

מהקראש לדמות הגבר הבלתי מושג, החכם, המודל לחיקוי, מגבר עם דעות, הישר לקראש הזה על יאיר לפיד.

ברור שזה לא קראש רומנטי (בסה"כ, יאיר לפיד סקסי בעיני, אבל זה לא זה. זה גם זה.. אבל לא העיקר), אבל זה ממלא את החלל הריק בצורה נפלאה.

אולי הדרך היחידה להתגבר על מישהו הוא אפילו לא הריבאונד הזה, אולי זה אפילו לא חייב להיות רומנטי. רק מישהו דומה שיוכיח שקיים עוד גבר בעולם

(וגם הוא, כמובן, בלתי מושג).

והכל גורם לי לחשוב. פתאום אני יוצאת מהבועה הזאת של עצמי, כי אין מה להתעסק יותר בכולם שונאים אותי בגלל הנעליים שלי, כי אין מה להתעסק במה שהתעסקי בו בד"כ (הגבר שאהבתי). אז מתעסקים במה שאשכרה קורה במציאות, ולא בפילוסופיות מתפלצפות על כל דבר דזז (או לא זז).

אז אני רואה מה קורה עם בת-דוד שלי יותר, ואפילו מטפחת שיחות הא ודא עם ילדות מהכיתה, משהו שלא קרה כמה שנים טובות. מגלה שאנשים לא צפויים קוראים את הבלוג ומחייכת. אולי אני כן מעניינת מישהו, אפילו קצת.

וגם אם אני לא מתחילה התחלה חדשה, וגם אם אני חכמה יחסית לגיל שלי וזה לא מספיק לי, אני אסתפק בזה.

הכל לאט לאט.

לאט לאט...

וכשיהיה חנוכה, יהיה טוב. פעם אחת, להאמין שיהיה. ויהיה. לפסגה מגיעים בצעדים קטנים.

פתאום אני שמה לב שאני לא מאמינה בכלל, מפחדת מדי לשים את האמון במשהו, ובגלל זה אני מתאמצת כל כך להיות יותר חכמה ויותר יודעת ויותר מוכשרת. כדי שאני אוכל לסמוך על הדעה שלי ועל האופן שאני רואה את הדברים בביטחון גדול יותר.

כדי שאני לא אצטרך להאמין. 

כדי שאני אוכל לדעת, באופן שכלתני וברור, בתור עובדה.

אז זה טוב לי ללמוד יותר?

לא יודעת.

אבל קר לי...

ואני רעבה.

מה קורה לבלוג הזה?
בלי הר"ג הזה שאהבתי, כאילו איבדתי את כל השואו-אוף של בוגרת ואני לא מתאמצת לכתוב בנוסח גבוהה כל הזמן.

(טוב, רב הזמן  )

וטוב שכך, גם לי מגיעה ילדות.