הנה מתקרב לו פוסט יום.

הוא אינו פילוסופי מדי, אינו מנוסח מדי, סתם עוד יום. קצת יותר קצת פחות. קצת הרבה יותר, אפילו.

יש את הפוסטים האלו, שאף אחד לא יטרח לקרוא- ועל יתרה מזאת, אף אחד לא יטרח לכתוב.

אז אקצר לכם, תקפצו לסוף.

קמתי לשעת אפס, למדתי, למדתי עוד קצת ועוד קצת. וסיימתי ללמוד ברבע לשלוש. 

הביתה הגעתי בשלוש, ירדתי עם הכלבה, לקחתי כסך מהחסכונות (50 ש"ח שלא הספיקו לגירוד תחת), ויצאתי לאוטובוס, שיקח אותי לרכבת- שתקח אותי, למספר שעות בלבד, לבקר את הדודים בחיפה. יש מקומות שצריך להגיע אליהם, קודם כל- כדי להגיע אליהם. כדי לראות אותם. כדי לחוש. אך גם כדי שתוכל להגיד, הנה, עשיתי. הנה, אני חי. הנה הרפתקאה.

והנה הרפתקאה-

אמי הטעתה אותי, חיכיתי (וכשאני אומרת לחכות, אני מתכוונת לרדוף אחרי כל אוטובוס שמגיע לשלושת התחנות בשורה ולשאול אם הוא מגיע ל"רכבת אוניברסיטה", ולקבל מן "לא" ספק עייף ספק כעוס. ספק סתם) ארבעים דקות, בתחנה הלא נכונה.

היא כמובן לא הסתפקה בלעשות את זה, והייתה חייבת להוסיף צחקוקים ממורמרים "מה, תסעי לשעה? לכלום זמן? אוי. באמת...שתדעי שאחרי תשע אני לא לוקחת אותך! חח אין סיכוי".

ואני עניתי "אני אסע בכל מקרה, מה יעזור לך לדרום לי להרגיש רע עם זה?"

אז עברתי לתחנה הנכונה, חיכיתי עשר דקת ועליתי על האוטבוס.

כאן הזה כבר, שימו לב- 16:10.

פקקים, נסיעות, מגיעים לתחנת הרכבת ב16:20. הרכבת עוד חמש דקות בדיוק, והתחנה היא בצד הנגדי של היציאה לרציפים.

המכונה לא עובדת, לא מוכרת כרטיסים, רצים בטירוף את כל התחנה, קונים כרטיס ב16:23, ומגיעים עשרים שניות לפני הרכבת.

רכבת, יופי. נעשה.

אמא מתקשרת ברכבת "היי נטע, מתי את מגיעה לחיפה? "

ואני, "מה אכפת לך..?" פתאום זה הגיוני עבורה, ובסדר? ובקטנה. אפשר לחשוב למי אכפת. אז נעשה. זהו.

"את יודעת מה?! לא אכפת לי. ולא יהיה לי אכפת!!! אני לא באה לקחת אותך מהתחנה!!! ביי !!" ניתוק בפרצוף.

איזה יופי אמא, תודה על זה שאת מוציאה עלי את הכעסים שלך (אפילו אבא שלי הודה שזה לא כלפי באמת, היא מוציאה קיטור כבר כמה ימים).

יופי. משפחה, כיף שמחה ויופי.

ואז צריך, כמובן, לחזור.

אז מאחרים את הרכבת במו עינכם, חולפת. נכנסים וקונים כרטיס.

"הרכבת רק בעוד שעה, כבר ממש בלילה. ב21:52. תקני בכל זאת?"

אז קונים, בוודאי קונים. הרי מה, מה היא מצפה. שאגיד לה- לא? הרי לאן אחזור, ואיך?

מרמור מיותר שכזה, לענות "כן...".

אני לבד, עם ספר של חנון לוין, בלילה, בקור. לא אכלתי מעשר בבוקר. מתקשרת לאמא.

"אני לא לוקחת אותך!! תתקשרי לאבא שלך שיסדר לך מונית, תגיעי איכשהו ביי".

ביי אמא אוהבת, שעוד שלפני שעצרה לחשוב על הבת שלה במרחק שעה של נסיעה ושעה של המתנה, רוצה לישון. 

למי זה ישנה שאותה הנטע הנטעית הזו צריכה לישון. צריכה לנוח, מחר קמה לשעת אפס, לעוד יום של שמונה שעות, ועבודה אחר-כך. 

אז איכשהו מגיעים, אבא אכפתי בשיחות פלאפון מדי פעם, ואני מתחילה ומסיימת את המחזה "מלאכת החיים" של חנון לוין, ועל זה נאמר- טיימינג.

אבל כמובן, הכרוז מקולקול. אין, התחנה עברה.

השעה 22:40, התחנה הלא נכונה. אין מי שיקח אותי.

אז לקחתי מונית הביתה, אמא שלי עשתה טובה בשביל אבא שלי (שהצליח להרגיע אותה למרות שהיא לא סובלת אותו. הם לא ביחד הרי) ושילמה.

הגעתי הביתה ב23:00 וכמעט טרקה עלי את הדלת. נכנסה למיטה, צעקה "זה מפריע לי תהיי בשקט" כשהתקשרתי להגיד לאבא שהכל בסדר.

אילתרתי מן שתי ביצים בספק חביתה ספק מקושקשת עם נקניקים בפנים וגבינה צהובה. אכלתי ושתיתי.

ועכשיו, אני יושבת במקום לעשות משהו טיפה יותר מועיל (וכמעט נדחף כאן משפט פילוסופי על שההנצחה של זה משעשעת אותי כבר עכשיו, אבל תשעשע יותר עוד שבוע, כשאקלוט שאני זו שעברה את זה. ואיזה כיף שיש איכשהו חוויה מטורפת לחיים האלו שלי) אני כותבת את הפוסט הזה.

למי יש זמן להתקלח בכלל, ללמוד מה שצריך, להתכונן ליום המטורף שלי מחר?

לא לי.

אז לילה טוב לעצמי, ולהתראות לפוסט הראשון שהוקדש ליום ולא לפסיכולוגיה מתפלספת.

ואיך כל זה מתקשר לנושא החם?

על איזו טעות אני לא אחזור, מתוך היום הזה?
על הטעות הזו- לא צריך, אף פעם, רק כסף לאוטבוס או רכבת או+ו רכבת. ורק את הזמן שמספיק.

תמיד צריך יותר.

אז לשנות את השעון, ולקחת עוד שטר של חמישים.