העולם הזה, איכשהו, בדרכו המסתורית, מוביל אותי לאיפשהו. זה לא מיסטי, ובטח לא "הכח הגדול ששולט עלינו מלמעלה".

ממש לא, העולם מביל אותי. אני, והגורמים בו, מובילים אותי ואותם, למקומות הגיוניים. לא רציונלים בהכרח, אך הגיוניים. אחרת, איך?

זה וותרני במידה, להאמין שאנחנו לא אחראיים. כן, יש דברים שגדולים מאיתנו. את זה לא אכחיש. השאלה היא מה- הדברים שאנו רואים ביום יום, מחלות וסופות, או "אלוהים" או "ישו" או "כח עליון"- שבעקיפין הוא אלוהים, בשם אחר. 

אני מפיקה סרט גמר של י"ב, שזה כבוד גדול, ויאיר לפיד בחר את העניבה לאולפן שישי שאני הצעתי.

יש דברים קטנים שמעלים חיוך.

והלחץ הזה, הוא כמעט ונפלא מרב הסבל שהוא מעניק. הוא כאילו לוחש לי "זה יגמר בסוף, והזכרון יהיה מרשים וממוגג". ואני לא יכולה לחכות.

יבוא יום ואני אצליח.

וזו הדרך, והיא נסללת, ונסללת...

יום יבוא.

ומזל-טוב לאמא שלי. שחגגה היום (9/12) את יום הולדתה.

יצירה שנכתבה כדי שאוכל לפרסם פוסט עם יצירה, מאוד מאולתרת, מנסה דברים חדשים ולא פרפקציוניסטים, תהנו-

חיקך

מן השאול

ההומה

זעקתיך.

בקורי מחשבתי

הנרקמת

נפרמתי

ושבתי

הביתה

אל חיק

זכרונך.

מאותה השפנייה

שבויית ערפל

לגמתיך.

שיכורה עד אובדן

נשמתי

הקפואה.

אך לעולם לא אשכח

מעולם לא שכחתי,

ובחדרי חדריי

נותרתי

שלך.