אני נעה במעגלים.

בין זכרון לשכחה, לרעדת לב משונה כזו, שלוחשת בשקט "את עוד זוכרת...יש בך חלק שזוכר". בין חיוך ולבין כאב בטן בלתי נמנע, לבין כאב בטן נמנע,

שאני בכח גורמת לו להשאר. שישאר... רק שישאר.

אבל, די, נגמר. נשאר מזה החלק היפה, מה שנלחמתי עבורו בקושי, אז די. להניח לזה.

משהו כאן לא בסדר. משהו כאן לא בסדר. לא עברה שנה וחצי מאז שהכל התחיל. לא יכול להיות שלפני שנה ברגעים האלו אמרתי "אני אוהבת אותו...".

אבל כן.

כן...כן, אני כן.

מרגעים מלאי תענוג של חיוך או משיכה מינית תשוקתית ולא רדודה, אל בהייה בתחת או בצבע עיניים, מנסה לשלהב אחרים אל מסע הפרך שלי ולפעמים גם מצליחה. רק שלא יעברו את הגבול.

על זה אני חיה. 

על אנשים שרוצים את קרבתי מאוד, ויהיו מוכנים להשקיע בה- אבל שלא יחצו את הגבול.

או שלא משקיעים בקרבתי, פשוט כך, או שאלו אנשים רנדומלים שחוצים את הגבולות שלהם.

על זה אני חיה. על זה, ועל "תראו אותך, כמה השתנת". לכל-כך הרבה אנשים. אבל לא משקיעה באחד ספציפי,

אפילו הכעס כבר לא שווה את זה.

בנוסף, אני חיה את החיים שלי על סדין חשמלי והשקעה בקשרים לא קיימים.

ובסיום ספר, שאגב, נקרא היום עד סופו.

אגב, זו אני בתמונה האמצעית, בעיצוב של ידיד טוב, תודה בן.
(המעבר בין התמונות יצא מגניב להפליא, אולי בשביל זה הפוסט הזה שווה משהו...) 

רגלייך, בשרניות ותשוקתיות, מהירות ומעוצבות היטב.  בינהן החביאו עוד רגל כזו שהייתה בדיוק כזו, הייתי בטוחה בזה.