1975: ליליאן:

אווה חורקת את אצבעותיה הקטנטנות ומניעה אותן כאילו מקישה על האוויר, ומאזינה לרעש הבלתי נשמע. את פנינו מקדמת אישה בת חמישים לערך, שערה האפור מעטר את ראשה כמו קן, אפור שזור קש. "ליליאן, עוד חודש אנחנו חוגגים את חג החנוכה, את מוזמנת להגיע".

"לא.. פשוט קחו אותה. אני מצטערת". ובאמת הצטערתי,כפי שרק יכולתי להבין, צער עמוק, חלל ריק, אצבעות קטנטנות מתופפות על הרוח.

אני מלווה ברון, הוא מלטף את גבי בחוסר יכולת לבטא את המאורע.  אני נותנת לשרה להוביל אותי פנימה.

הגן, או שמה עלי לקרוא לו בית, מנה שבעה ילדים. עכשיו, שמונה. רובם פעוטות, ילדה אחת בת עשר מציירת בעפרון סגול עם תינוק על ברכיה, וזו בתי. לא כרגע, אך היא תהיה. עוד עשר שנים, תצייר באותו העיפרון. הו, אווה שלי...

אנו מניחים את בתנו בערסל הכחול והדהוי, עיני השקד שלה מביטות בהוריה לשעבר ואני חורטת אותה בזכרוני.

ידיים שמנמנות, שפתיים נפוחות, לחיים נפולות מעט, פלומת דבש רכה, אזניים ורודות, אף כפתור, רגליים שובבות, גבות עבותות וחריצים סדוקים בעדינות בינהן בסקרנות יפהפייה להפליא.

כל התינוקות נראים כמעט כאלו, אבל זו שלי.. זו שלי.

זו הייתה שלי. יפה ושמנמנה, כל כולה שלי ולא שלי. גורל אכזר, אכזב, זו הייתה שלי.