ככל שהימים חולפים, כך תופחים מימדיה של המפלצת האימתנית מתחת למיטה. היא משקשקת בארגז סגור ופורצת את כל המנעולים. ואני מתחבאת מתחת לשמיכה רק שלא אפגוש בעיניה הירוקות ומלאות התבונה.

ולאחר מכן יגיע, בלתי נמנע, מלווה בתרועות בוז- רגע הכניעה. ברגע הנכסף אבין שלא מדובר במפלצת ירוקה, אלא אנושית להחליא.

זו אני.

עיניו זכות ואני מטונפת, חיוכו טהור ושלי שטני. הוא שומט האקדח, ואני מקרבת אותו לגרוני.

זו אני, המפלצת. אין מנוס מאותה המפלצת שמביטה בך דרך המראה.
מפלצת אובססיבית, תשוקתית, חולה,

עזבי את הנטע הנכונה במנוחה!