פוסט על דברים שחייבים לומר- נאמר באמירה ולא בכתיבה. הקלטתי את עצמי ואני מעבירה את הנוסח הכמעט מדוייק.
כשחייבים לומר, אומרים, לא מנחסים, לא מקפידים על שורות ארוכות ופיסוק מתאים. לא חושבים על ההשלכות ועל המבנה.
פוסט מסורבל ולא ממוצה שאני שמחה שלפחות ניסיתי לכתוב.
מה עוד אני צריכה להיות?
אני שואלת ברצינות גמורה.
מה בי כל-כך לא נכון? זאת אומרת, אני מרגישה נורא בחיתולי. אני יודעת שאני כן, אני בת 16, עכשיו אני במחצית של קריאת הביוגרפיה של יוסף (טומי) לפיד, שאותו כתב יאיר לפיד. פתאום אני צופה טיפה בנפח המלא ומצד אחד הדרך נראית כל-כך קצרה, ומצד שני יש לי דרך לעבור. לא משנה אם היא קצרה או ארוכה.
אבל אני כן מרגישה שאני בדרך הנכונה, לא הדרך הנכונה מבחינת הרבה דברים- לימודים, אני לא במצב הכי נכון, מבחינת האישה האלגנטית והמתוחכמת אני מוותרת לעצמי ולא נלחמת בעצמי עד הסוף כדי להיות היא וזה גם כנראה בסדר. אבל אני כן חושבת שהכל מנווט הכל לנקודה שהיא כן תהיה בסופו של דבר נכונה. אני לא מרגישה שאני מחמיצה משהו, אבל אני כן מרגישה מוחמצת. אני לא יודעת אם בידיי או בידי אחרים, אבל יש כאן משהו, לא משנה אם הוא מזערי או בעל מהות, כרגע הפוסט עוסק בבעיה הזו וזה לא משנה.
אז מה לא בסדר? זאת אומרת- למה אני צריכה תמיד להגיע למצב של רדיפה, או של נרדפות שהיא כביכול קיצונית,כדי שזה יגיע למצב של המילה "נרדפות/רדיפה" המצב צריך להיות לא מאוד מתון.
כאילו מצד אחד, אני לא מפחדת מהבדידות כי אני כן לוקחת את עצמי אליה במכוון
ומצד שני, אני לא מסוגלת לעמוד בפניה. וזה בסדר, זאת אומרת, אני שואלת שאלות שכרגע ברור לי שהתשובות אליהן הן כביכול רטוריות אבל אני שמה לב בזמן האחרון שהשאלות הרטוריות כביכול שנוגעת לחיים שלי או לחיים בכלל הן אלו שפשוט אין מה להגיד עליהן. ואני לא יודעת.
יש סוג של רצף אירועים שקרב לבוא.
אני לא מתכוון באופן המיסטי. אני האדם האחרון שיאמין במיסטיקה ועליה יבסס את אישיותו וציפיותיו מהעולם, ומכך- את פעולותיו,
קשה לי להאמין שאני אמות עוד יומיים. ברור שזה אפשרי אבל כרגע אני צריכה להסתכל על החיים שלי באופן רחב.
משהו עומד לבוא. זה בדרך. התניעו את המנועים בבכי הראשון שלי בבית החולים ועכשיו אני בנסיעה. אני בדרך לאיפשהו, כל התקריות הן עוד תחנה בדרך, גם הפוסט הזה זו תחנה, ומעניין אותי לאיזה דרך אני מכוונת, על איזה כביש עליתי, לאיפה אני מנווטת את המכונית שלי- את החיים שלי.
אני לא יודעת מה עומד להשתנות, בקצב הזה, מבחינה של בחירות אישיות שלי באופן ישיר, ולא למשפחה שלי או לאנשים שאכפת לי מהם.
לא יודעת, אני מאבדת את השאלה בדרך הזו.
זה באמת מצחיק, כי יש משהו ששוהה בראש שלי כביכול יותר מהמצופה וזה ציטוט שלי, שאני יושבת באוגוסט לפני חצי שנה, באוגוסט- הזמן עבר מהר בצורה שמאוד קשה לי להסביר איך, אולי דווקא בגלל ההדבקות לעבר. ואמרתי משהו, שהיה לי מאוד מאוד ברור, הרגשתי את זה כבר אז אבל לא יכולתי באמת לצפות הלאה. אז אמרתי לעצמי (בהקלטה שעוד קיימת): "איזה מוזר שמה שאני עושה כרגע הוא ההווה שלי, והוא יהיה עוד רגע עבר. באיזה מצב אני כשאני צופה בסרטון הזה שוב? איך אני רואה את עצמי ואת הסיטואציה? בטוח זה עומד להית העבר שלי, איך יכול להיות שההווה הזמין הזה יהיה עבר. ואני אסתכל על הרגע שאני חווה ממש ברגע זה ואגיד: וואו אני זוכרת את זה!". זה קצת בלתי נתפס שגם הרגע הזה, גם אם לא אזכור אותו, אולי במקרה יחרט. או רגע אחר. או רגע שקרה אתמול. אני שמה לב לזה במיוחד בבלוג, שהשינויים המהותיים שלי היו כשהזמן לא עבר לי מאוד מהר. ראו אפריל עד אוגוסט, ואוגוסט עד דצמבר. מאוגוסט, ועד עכשיו בעצם, בכמעט תחילת פברואר, אין שינוי גדול במיוחד חוץ משיפורי עיצוב.
לא עברתי שינוי גדול, הרבה דברים השתנו, מאוד התבגרתי. אבל זה לא אותו סדר גודל של שינוי!
אני זוכרת שאמרתי לעצמי- וואו, איזה קטע שאני עומדת להסתכל עוד חצי שנה אחורה ולהגיד לעצמי איזו טיפשה הייתי, כמה גדלתי.
ואני מרגשה את זה באופן מסויים אבל לא באופן שציפיתי מעצמי.
לפחות ניסיתי....
(17.2 מתקרב.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
