אני לא מרוצה משום דבר שאני כותבת אלא אם הוא בהתקף מוזה.

לזה, אני לא קוראת התקף מוזה.

היכן הוא

צחוקי הישן והטוב

המרחף לו

פעמוני ונינוח

על הדי הקול?

הוא שוכן

תחת אותן קורות גג ריקות

הקוראות לי לשוב

אך כולן מורחקות

נארזו זה מכבר באלפי מזוודות

של תשובות חלקיות.

מהו כיום

צחוקי היבש הרטוב

המחפש דאגה בשכן הקרוב

ומשכר אותו בצליליי קורטוב

של ילדות?

הרי הוא כדור השלג

המוסיף להתגלגל

ולהיאבד בעצמו

בין רבבות שכבותיו המגנות.

מה נותר

מצחוקי הרחוק הקרוב

המתרעם לו

פשוט ואהוב

על בבואות האור?

מהחיוך הממיס

נותר כדור שלג קפוא

הנאלץ להסתגל אל הקור

להתמכר אל החיקוי הזול

של הצלילים העולים ויורדים כנחמה

בקלשון הלשון

ותזוזות הסרעפת.