האמנם/ לאה גולדברג
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם
או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך, וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן
ונשמת את ריחו של התלם נשם ורגע
וראית את השמש בראי השלולית הזהב
ופשוטים הדברים וחיים, ומתר בם לנגע
ומותר ומותר - לאהוב
את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם
ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם
מתי יושם קץ לפרשה הזו, מתי תושם התחלה לסוף, והשאלה הקריטית מכולן עבורי- מתי אוכל לשוב ולתקן?
ואם לא לשוב, אז לתקן, ואם לא לתקן, אז לשוב?