אתמול- 11 חודשים לבלוג

היום- 8 חודשים מאז שראיתי אותו

מחר- שנה מאז שהבנתי שאני אוהבת אותו באמת.

זה בסדר, אני פתאטית גם בפני עצמי.

זה נגמר... זה נגמר...

השאלה היא מה ייתן לי את הכח עכשיו, מה יתן לי דלק, על מה אכתוב...

הסרט שאני עושה מקבל צורה כל-כך יפה...

איזה יופי, איזה כיף.

אין לי מה להגיד.

זה לא נדיר כמו שכולם חושבים.

בתוך כל הדיבורים יש שתיקה אחת גדולה

ששותקת כל הזמן

וצועקת בזמן השינה

אבל אני עייפה מדי בשביל להקשיב.