מרחק של 24 שנים מהחלק הראשון. אווה התינוקת היא בקטע הזה אישה בת 24. 

2. אווה. 1999. דצמבר.

בבית ילדותי שוכנים כעת מלאכים קטנים וגדולים כאחד, הנה... אותה אני זוכרת. אז- תינוקת בת שלוש, מצאתי אותה על מפתן הדלת עטופה בבד זול הנדמה לנייר צלופן סגול. קראנו לה מיני על שם 'מיני מאוס', כי עיניה העצומות התכסו בריסים. היום- ילדה בת תשע. שערה קצרצר, מעטר את קודקודה כפלומה דקה, עיניה נותרו עגולות ושחורות, שוקדות על ציור.

שרה מתיישבת ומביטה בי.

פנייה נשארו 'שרתיים', שפתיה נותרו עקומות כלפי מטה ועליהן אותו אודם סגלגל, עיניה כהות ומבטן צלול. כפות ידיה מזיעות בכפות ידיי. זהו מגע שלעולם לא אוכל עליו, מגע אימהי ומלטף בנוקשות של הדור הישן.

אין בי צל של ספק, זו השיחה המוכרת, היא ממשמשת ובאה...

"אווה..."

"התגעגעתי אלייך שרה, התגעגעתי כל-כך", זו תהיה לעולם אמי, אז מדוע השיחה היא אותה השיחה?

"ליליאן- אמך, נפטרה אתמול בערב".

את אמי אני כבר לא זוכרת. ביני ובין אמי יש הסכם הכרת תודה על הבאתי לעולם, לגדל אולי היא לא יכלה, קיבלתי זאת עלי בלית-ברירה ובחוסר כעס, שרה התעקשה לנטוע בי הבנה לסיטואציה.

ישבנו שם כמה דקות, כשחזרתי הביתה הבנתי שהייתי צריכה לחשוש כבר אז. שרה מעולם לא עכבה שיחה עד שגוועה מעצמה, היא ידעה לעצור את המבוכה בזמן.

"אבא שלך ביקש שתבואי להלוויה".