אני יושבת ואומרת "יותר מדי אושר". מביטה בחפצים המוכרים, בשקיות הארוזות בבגדים הישנים, "יותר מדי אושר... יותר מדי אושר".

כמה זה מעייף, מפתיע, לא ברור, להרגיש תחושת אושר. משהו חייב להגיע ולשנות את התמונה.

אבל משהו מתחיל להשתנות, השעון מתחיל לתקתק, הרגליים מתחילות לתופף בתנועות ריקוד, ומשהו מתחיל, משהו מתחיל.

"יותר מדי אושר, יותר מדי אושר, כל-כך הרבה חסר, אבל טוב, טוב לי...".

יופי.. יופי, אולי באמת. אולי...