זו תחושת ערב. זה ערב שבמקרה הטוב אוכל להזכר בו ולהגיד "אה.. הערב ההוא", ובכל זאת אני מסתפקת ממנו. כי הוא לא אתמול, ולבטח- לא מחר.

וזה הצורך הבסיסי שלי. שאתמול יהיה אחר, וגם המחר.

הצורך העז למגע משתהה על צוואר

או על לחי...

הו, התהלכות בשדה שכזה

לבטח תותיר בי דופי.

פוסטים קצרים מסתירים בתוכם לילות ארוכים, שיש הרבה מה לומר עליהם, אבל אפס צורות איך.