נער מציית לרמזור האדום בכביש הריק, כשיחזור הביתה יחלה בסרטן. 

יש שנה שלמה לבלוג הזה. ואלו מעט מילים המתארות מספר נכבד של עדכונים לגבי חיים ההולכים ומשתנים.

אני כותבת בשם שתים-עשר נטות וכולן עומדות לצידי, אני הנטע האחרונה בשורה. זו שלצידי, מספר אחת-עשרה, היא כמעט אני. הערפילית שבקצה היא גם זו שלצידי, אך גם זו שלא תחזור. איפורה כהה, ריח מעיל העור שלה מחניק בגרוני. אך יותר מכל פוסט, לנצח אזכור את ניחוח האודם, שעוד שוכן במגרתי כשם מבקש לחזור לבעלתו, ואת שריכת הנעליים- את הימים שבו שרכתי שרוך בשרוך ויצרתי לולאה ספק סימטרית ספק נבולה.

מספר נטות אחריה אני מזהה אחת, לא מזוהה. היא האור הגדול בשורה, וכל הבאות אחריה הן צל צלה. זו נטע של חודש מאי. נטע שעל פניה אותו המבט שגברת יוני עוד מנסה לעכל. אותו המבט השיכור מיין האהבה הנכזבת הראשונה, בחיוך טהור שישמש מכסה לבור חסר התחתית של הבאות אחריה.

והנה זו נטע-יוני, אם גברת מאי עוד שיכורה אז יוני מעולפת אך ערה. מבטה האטום מתחנן לצביטת מרפק וזועק "העירו אותי". ונטע של יוני לא מודעת לתהום בו היא שוקעת, ולמרות מבטה הזועק לקום, הסיוט השחור שלה הוא לאבד את החלום.

והנה הראשונה במעיל עור, אך העוורת של יוני בשמלה שחורה- עוד מופתעת מהעובדה שעליה שמלה, אך שלשמאלה אינה מופתעות כלל. הן כולן מעוטרות שמלות- חלק בטוב טעם יותר, חלק פחות.

והנה אני. מסכמת את כל כולן ועוד אחת בעתיד תסכם אותי. ומפספסת חודשים חשובים, מזכירה את הצפויים מכל, מותירה את החשוב מכל מאחור, אך, לנטע שאני כעת, זה פוסט הסיכום.

אך זו לא רק אני הניצבת מולי, אלא המספר האהוב  701135. אשר עבר תהפוכות רבות מתחילו ועד כה, עיצובים רבים וכתבים שונים ושירים נפלאים.

אני מאחלת לבלוג הזה עתיד, ועוד רגעים נפלאים.

אבל יותר מכל, תודה.

תודה לך בלוג, תודה לך מספר אשר נשאר איתן למירב שינויי, תודה שהכלת אותי ותודה שלנצח תמשיך להכיל אותי בעזרת אותו מספר.