יש דברים שיעשו הרואים רק ברגע שתמות.

אני יודעת בודאות דבר אחד. דבר שאתבייש להגיד, לאחרים או לעצמי. דבר ששכחתי אבל לעולם לא אסכים לשכוח ששכחתי.
אני יודעת, אני יודעת... זו ידיעה בלתי נסבלת. אני לא זוכרת. אני מזהה את הקול, מהקלטות ספורות שנשארו, גם אותן אני לא שומעת. 

אפילו את הקול אני כבר לא מחברת לזכרון שלך. יש אתה. אתה שם. אתה לא הפסקת להתקיים ברגע שעזבת. החיים שלך התקדמו תשעה חודשים, תקופת הריון, תשעה צעדים. אבל רגל אחת שלי נותרה לצידך. 

אני לא באה להציג מציאות שאומרת "אם התנאים היו אחרים אז..." ברור לי שזה לא המכשול היחידי בין זה לבין שלמות הוליוודית. להגנתי, לא ציפיתי לאחת כזאת, אפילו בפנטזיה לא הייתי שוטה יותר ממאוהבים אחרים.

הידיעה הזו גורמת לי לשתי תגובות שונות בתכלית, והאחת הריאלית מדי.

הראשונה: לברוח ולהסתתר ממבוכה גדולה, לצנוח אל בור אפל ולחכות לאובדן הכרה. להרדם ללילה ללא חלומות, להשכח. 

השניה: לצרוח בחוצות העיר בעירום מלא את השם שנמאס לי לשמוע.
הריאלית: התגבתי, לא חושבת עליו כמעט. כשחושבת מבטלת בבוז. אז על מה את מקשקשת? 

התגובה המעשית היא: כלום, בעצם. אלפי מחשבות מתרוצצות בראש, הראשונה מנסה לשחזר מי אתה. השניה נזכרת קצת, ומזהה לצדך נערה מאושרת. השלישית נזכרת באיך שהרסה את כל מה שלא היה לו ממילא סיכוי. איך שהביכה את עצמה. לא רק שנגלתי במערומיי (דימוי, כמובן), נגלתי מצולקת. 
לא יכולתי להראות עירום יפה יותר, אבל רציתי. והיה עירום כזה, אבל איך מתחילים להראות?
איך מתחילים להסביר את הימים שבכל יום, בכל לילה לפני השניה, הייתי מגלגלת את שמך על לשוני. מוסיפה שם משפחה. "ר. ג.... ר. ג....." 

אני לא הייתי עמוקה, אבל האהבה הזו כן. אני רוצה שתדע. 
הסיבה היחידה שאמרתי הכל הייתה כדי שתדע. היא רק הרחיקה אותך מלהבין. זה מצחיק שברגע שפותחים את הפה מגלים פחות ומשחיתים יותר.

מי היה מאמין... אני לא מאמינה. לפעמים תופסת אותי ההכרה שבאמת התאהבתי בך. באמת התאהבתי. הייתי שלך, חלק ממני עוד שלך.
אני באמת לא יודעת למה מגיע פוסט ארוך כזה על דבר רחוק כל-כך. התגובה השטחית תהיה "היא אומרת שהיא התגברה, היא כל-כך לא". 
במחשבה שניה, למרות שהמשפט יכול להיות נכון בהרבה מובנים, אני כן התגברתי. אין לי, בערך, שום ברירה. הרי אותו אני לא זוכרת. אני נאמנה לאהבה, לא אליו. הפצע הגליד, לא נשארו צלקות. הדבר שלא התגברתי עליו הוא להביט ביד ולהבין איך נפצעתי, ממה נפצעתי, איך יכול להיות שפצע כל-כך הרואי הגליד.
אבל יש לי שאלה אחת, שמכילה בתוכה את כל הספק שלי. 

אתה שם?

אוהבת,

נטע.