עוד יום עצמאות כבול שכזה, בין מליוני אנשים.

זה מדהים איך דווקא האנשים שהיו מפיחים בך סוג של סקרנות לא הולכים ברחוב ההומה ביותר בתל-אביב, ולעומת זאת אלו שלא רצית לראות נקרים בדרכך העמוסה בכל מקרה.

אולי זו רק אני, אולי זו רק התקופה הישנה שזעקה במוחי "תשווי, תשווי..." אבל בשנה שעברה הפיצה שקניתי הייתה אכילה יותר. הזיקוקים היו נוצצים יותר. החיוכים היו טבעיים יותר. הדיבורים על האהבה המשעשעת היו עמוקים יותר. התחושה הייתה אמיתית יותר.

וזה לא שלא נהנתי. היה באמת נחמד מאוד. היה יותר טוב ממה שציפיתי, אם להיות כנה. ובכל זאת, החלק במח שלי שצעק "תשווי", לא היה מסוגל להשתיק את עצמו.

מסקנות: כשאתה מאוהב, לפחות בהתחלה, גם הרגשות המעורבים והעצב מקבלים אצילות סמלית לנוכח הנסיבות.

גם הבכי על הקירות של איי אם פי אם משנה שעברה, היו מרתקים יותר. מן חוסר אונים של השעות הקטנות של הלילה, סוג של תפנית בעלילה, או מתח. לרגע אחד העולם סובב סביבך. הזיקוקים הם ציור אווירי וסימבולי לאין-ספור תחושות אשר פוקדות את מפתן דלתך.

-אני נטולת אהבה. נטולת אהבה לחלוטין. האהבה הזו שפחדתי שתעזוב כבר לקחה את כל המזוודות שלה ולא השאירה אחריה אפילו טיפת אבק. ממש קל לי להאמין שמעולם לא שכן בדירת-לבי אף איש. אבל הריק הנורא של דירה חסרת רהיטים (שנראית, לפעמים, ממש נקייה וקלילה), מתחנן שאשכיר אותה, או לפחות אכניס אליה קרם ידיים או מקלדת. משהו חדש, מינורי, משהו שיסיח את דעתי מספירת הימים עד יום ראשון לפחות.
אני מקווה כל-כך... כל-כך מקווה שלא אראה אותו ביום הזה, שום אהבה ומחשבה עליו לא יוצרת את התקווה הזו. רק העניין בריגוש הישן. [ובכל זאת סופרת את הימים].

אני באמת מקווה שאוכל לתת לדירה הנקייה שבתוכי להוותר נקייה ודוממת. אולי להכניס אליה ספריה וכלב, אצבע כמה קירות ואשתה בה קפה, אגוון אותה עם מספר כסאות... אבל לא עוד אהבה, לא כרגע, לא בטווח הרחוק, לא בכלל. הדירה שלי לא ניתנת להשכרה. סליחה, וחג שמח.

אם את תדברי על המורה שלך שוב אני אירה לך במרכז המח. רק אני.. רק אני.. רק אני אמיתית. וזהו.